חני זיו מתגוררת באבן יהודה כבר 47 שנים. מבחינתה, זו הרבה יותר מכתובת.

"אבן יהודה עבורי היא קודם כל בית", היא מספרת. "את מרבית שנות חיי העברתי כאן. יש כאן אנשים רבים שאני מכירה, ויש מבוגרים רבים שנשארו עבורי הילדים שהשתתפו בחוגי הטבע שלי. זו היתה תקופה נפלאה."

עוד לפני שהציור הפך לחלק מרכזי בחייה, הספיקה חני לעבור לא מעט תחנות.

היא היתה מדריכת ידיעת הארץ, ניהלה חברת תיירות, לימדה בבית ספר יסודי וכתבה ספרים. בשנת 1990 החלה לכתוב, ומאז יצאו לאור 14 ספרים פרי עטה, רובם בתחומי הטבע, ידיעת הארץ, הציונות, הצבא והביטחון.

אצל חני, כנראה, יצירה אחת תמיד מובילה ליצירה אחרת.

לפני כ-15 שנה הגשימה חלום ישן והחלה ללמוד צורפות. במשך ארבע שנים למדה בשלוחה של בית הספר עמל בשכונת התקווה, במבנה ששימש בעבר מפעל לשיבוץ אבנים יקרות ובהמשך הפך לבית ספר מקצועי לצורפות, המוכר על ידי משרד העבודה.

"נהניתי מאוד במהלך הלימודים", היא מספרת. "זו היתה הגשמה של חלום קטן מנעוריי."

כמה שנים אחר כך נוסף לחייה גם הסקסופון.

בגיל 62 שמעה שבמתנ"ס באבן יהודה מלמד מורה למפוחית ולסקסופון והחליטה לנסות. אותו מורה, יורם, ממשיך ללוות אותה עד היום. גם לאחר שהפסיק ללמד באבן יהודה, הוא נשאר המורה שלה לסקסופון, ובימים אלה הוא מסייע לה להקליט את אוסף הניגונים שהיא כבר שולטת בהם.

אולי כאן נמצא אחד המפתחות להבנת הציור שלה.

"משהו בצבעים מורגש אצלי כמו צלילים", מסבירה חני. "אני נהנית מהם כמו ממנגינה ערבה לאוזן."

בסדרת הנגנים שלה המשפט הזה מקבל ביטוי כמעט מוחשי. סקסופון, אקורדיון, פסנתר, תופים וקונטרבס מופיעים בציורים נפרדים, אך יחד יוצרים מעין הרכב מוזיקלי חזותי. הצבעים מייצרים קצב, והצורות הגאומטריות ברקע, תנוחות הגוף וכלי הנגינה מעניקים לעבודות תחושה של תנועה. נדמה שהצליל ממשיך גם אחרי שהמוזיקאי שבתמונה חדל לנגן.

אל הציור הגיעה חני בזכות הנכד שלה, ארי, בנו של דותן זיו, יליד אבן יהודה. לפני כעשר שנים החלו השניים ליצור יחד ולעסוק בפעילויות אמנות שונות. שיתוף הפעולה המשפחתי פתח עבורה דלת, ועם הזמן הפכה היצירה לדרך עצמאית משלה.

נקודת ציון נוספת היתה המפגש עם יצירתה של האמנית היפנית יאיוי קוסאמה. חני ביקרה בתערוכה שלה בישראל שלוש פעמים, בשלושה ימים רצופים.

משם, לדבריה, "הכל פרץ".

היא החלה לעבוד יותר ויותר בצבעי אקריליק על קנבס, לצבוע כלי חרס ולפתח בהדרגה שפה משלה. עולם הדגמים, החזרתיות והצבעוניות העזה ניכר בחלק מהעבודות, אבל חני לוקחת את האהבה לצבע ולריבוי והופכת אותה לשפה אישית.

"אני לא יודעת להצביע בדיוק על המקום שממנו מגיעה ההשראה", היא אומרת. "הצבעים העזים פשוט סוחפים אותי. אני נהנית לשהות בחללים שיש בהם צבעוניות חזקה."

אחד המאפיינים הבולטים ביצירותיה הוא בניית השלם ממספר גדול של פרטים. אפשר לראות זאת בציורים המזכירים לוחות אם, המורכבים מצורות, עיגולים, קווים ומשטחים קטנים. אפשר לראות זאת בציפורים שהופכות יחד לקהילה, בפנים האנושיות השונות זו מזו וגם בנגנים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו ובכל זאת הוא חלק מהרכב גדול יותר.

"קשה לי לבחור יצירה אחת", אומרת חני, "כי יש משהו משותף ביצירות שלי: המבנה של תמונה שלמה מפרטים רבים. כך לוחות האם שציירתי, שבהם מחלקים רבים נוצר שלם. כך הציפורים שלי, שהן בעצם קהילה שלמה של פרטים, וכך גם הנגנים שאני מציירת בדמויות שונות."

המשפט הזה נשמע כמעט כמו תפיסת עולם: אנשים, צבעים וקולות שונים שמתחברים לתמונה אחת.

זהו גם הכיוון של הסדרה החדשה שעליה היא מתחילה לעבוד בימים אלה. סדרה גדולה של אנשים שונים, שקהל גדול שלהם יבשר את היחד שאולי עוד נוכל לבטא.

לצד השמחה והצבע, האמנות שלה מגיבה גם למציאות. מדי פעם מופיעות עבודות בעלות אמירה ישירה יותר, העוסקות בחטופים ובפגיעה בחיי אזרחים. חני אינה מגדירה את עצמה כאמנית שמבקשת תמיד להעביר מסר מוגדר. העבודות, לדבריה, פשוט פורצות ממנה. כשהמציאות מכאיבה, גם היא מוצאת את דרכה אל הבד.

כיום האמנות היא העיסוק המרכזי בחייה. היא מאפשרת לה לבטא תחושות, אמירות ואהבות, ובשנה האחרונה קיבלה משמעות נוספת, לאחר שחני אובחנה עם מחלת פרקינסון.

לדבריה, הרופאים מעודדים אותה להמשיך בפעילויות הרבות שממלאות את ימיה, ובהן ציור, מוזיקה, צורפות ויצירה. העשייה שומרת עליה פעילה ומעניקה לה תחושת חיוניות ומשמעות.

"בכל יום של עשייה אני מרגישה שזכיתי במתנה נפלאה", היא אומרת. "אני נהנית מהיופי של מעשה ידיי ומהנגינה שלי."

כששואלים אותה על החלום הבא, היא אינה מדברת רק על עצמה. במשך שנים היא חולמת על הקמת מרכז תרבות באבן יהודה, שיכלול אולמות, גלריות וסדנאות לאמנים. מקום שבו היצירה המקומית תצא מהבתים, תקבל במה ותפגוש את הקהילה.

חני אינה עוסקת יותר מדי בשאלה כיצד אבן יהודה נכנסת אל יצירותיה. מעניין אותה יותר מה נובע מהן ומה אנשים מרגישים כשהם מביטים בהן. ובכל זאת, נדמה שהמושבה נוכחת בהן בדרכה: בקהילתיות, בחיבור בין הפרטים ובמבט שרואה אנשים שונים כחלק מתמונה אחת.

העבודות של חני אינן מנסות לתאר את העולם בדיוק כפי שהוא נראה. הן מספרות איך הוא נשמע ומרגיש בעיניה. הצבע הופך לצליל, הפרטים מתחברים לקהילה, והיא עצמה ממשיכה ללמוד, לכתוב, לנגן וליצור.

חני מקווה שהקוראים באבן יהודה יכירו את האמנות שלה ויאהבו אותה. בבוא היום, כאשר תתחיל למכור את עבודותיה, היא היתה רוצה לראות אותן עוברות אל בתים אחרים במושבה, משנות קיר, מכניסות צבע ומעשירות את החלל.

כי לפעמים כל מה שקיר לבן צריך הוא קצת צבע.