בסלון ביתה של אילת אבני באבן יהודה תלוי ציור גדול בגוונים ירקרקים.
זהו הציור האחרון שציירה בסטודיו שלה ברשפון, לפני שסגרה אותו בשנת 2017. במשך 17 שנה היא עבדה שם, ציירה ולימדה. הסטודיו היה חלק מרכזי בחייה, וכשנפרדה ממנו ידעה שהיא מסיימת תקופה שאהבה מאוד.
"נוף בירוק" 170*150 שמן על בד
“כשסגרתי את הסטודיו הרגשתי קצת עצובה”, היא מספרת. “יחד עם זה הבנתי שהציור הפסיק לבטא את מה שאני רוצה. מה שמסמל את סיום התקופה הוא ציור גדול ממדים, ירקרק, שתלוי אצלי בסלון. זה הציור האחרון מהתקופה ברשפון. לימים מצאתי, באופן סמלי, שמה שציירתי בחלק התחתון דומה לתווים”.
התווים שאבני מצאה בדיעבד בתוך הציור מסמנים את הדרך שעשתה בשנים האחרונות: מציירת ומורה לאמנות למוזיקאית שכותבת, מלחינה ומופיעה. השינוי התחיל בתחושה שהשפה שליוותה אותה במשך שנים כבר אינה מאפשרת לה לומר את מה שביקשה לומר.
אבני היא בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, ולפני כן השלימה באוניברסיטת תל אביב תואר בתולדות האמנות ובשפה ובספרות צרפתית. אף שבהשכלתה הרשמית היא קרמיקאית, עם השנים הפך הציור לעיסוקה העיקרי. היא הציגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות, מכרה עבודות לאוספים בארץ ובעולם. בנק לאומי רכש ציורים שלה. היא לימדה ציור ורישום בסטודיו שהקימה ברשפון. היא גם כותבת בלוג על אמנות, שלו יותר מ־80 אלף קוראים.
קרדיט: סטיילינג - מאיה קינן צילום: יגאל דוד חכמון
בשנת 2013, כשהייתה בת 45, נרשמה ללימודי המשך באמנות במדרשה בבית ברל. היא נכנסה לתוכנית עם זהות מקצועית ברורה, אבל במהלך הלימודים התערער הביטחון בדרך שבה צעדה עד אז.
“נכנסתי ללימודים בטייטל של ציירת, על אף שבהשכלתי הרשמית אני קרמיקאית”, היא אומרת. “במדרשה הבנתי שנקלעתי למבוי סתום עם הציור. הרגשתי שהוא לא מביע אותי כפי שאני רוצה”.
בתוך התחושה הזאת נזכרה בפסנתר של ילדותה. בגיל 12 נהגה לחבר שירים בשיעורי הפסנתר, ומשפחתה הייתה גאה בה. הזיכרון נשאר בה גם אחרי שבחרה במסלול של אמנות חזותית.
“נזכרתי שכילדה למדתי פסנתר והחלטתי לנסות להלחין מנגינות”, היא מספרת. “למנגינות הוספתי מילים, וככה נוצרו עבודות ספוקן־וורד, (שירה מדוברת). בסיום הלימודים הצגתי פרפורמנס שכלל ספוקן־וורד”.
אבני מספרת שבאותן שנים התגוררו באבן יהודה אורי רוסו ונגה ארז, אז מוזיקאים צעירים בתחילת דרכם. הם חילקו בבתי המושבה פלאיירים שהציעו הפקה מוזיקלית ופיתוח קול, והיא פנתה אליהם. בשנים 2014–2015 הפיק רוסו עבורה קטעים מוזיקליים, וארז עבדה איתה על הפרפורמנס ולימדה אותה את היסודות הראשונים של פיתוח הקול.
“לא היה לי שום ידע בנושא”, אומרת אבני. “נגה לימדה אותי את הבסיס ועבדה איתי על הפרפורמנס, ואורי הפיק את הקטעים המוזיקליים”.
באחד המפגשים באולפן הביתי שלהם באבן יהודה התחברו המילים והמנגינה בפעם הראשונה לשיר.
“פתאום התחלתי לשיר את השיר שנקרא ‘White Rainbow’”, היא נזכרת. “בביצוע הסופי שרה אותו בר חן, כי לא אהבתי את המבטא שלי באנגלית. אני זוכרת את הרגע הזה ששרתי. אורי רוסו עזר לי קצת לבנות את הפזמון, וכל כך התרגשתי. הרגשתי שנולד משהו חדש, שנפתחה לי דלת לעולם חדש. עולם של כתיבת שירים. מה שעשיתי כילדה וכל כך אהבתי”.
מאותו רגע החלה אבני להתרחק מהספוקן־וורד ולהתמסר לכתיבה ולהלחנה.
קרדיט: יהודה כחלון
פרסומת“בתחילת הדרך לא הייתה לי כל השכלה מוזיקלית”, היא אומרת. “במשך כשנתיים לקחתי שיעורי פסנתר כדי לדעת טוב יותר אקורדים. זה שיפר את יכולת ההלחנה. עד היום אומרים לי שהמהלכים המוזיקליים שאני יוצרת מפתיעים ולא סטנדרטיים”.
במשך כמה שנים התקיימו הציור והמוזיקה זה לצד זה. בשנת 2017, כשהייתה בת 49, סגרה אבני את הסטודיו והחליטה שהיא “הולכת על כל הקופה”.
“הייתי בתסכול מזה שלא הציגו אותי בגלריות שרציתי, ובמוזיקה הצלחתי הרבה יותר”, היא אומרת. “החלטתי לסגור את הסטודיו לציור ולעסוק רק במוזיקה”.
המעבר החזיר אותה לעמדה של מתחילה, אחרי שנים שבהן כבר צברה ניסיון וגיבשה לעצמה שפה מקצועית. מבחינתה, האפשרות להתחיל מחדש הייתה מרעננת.
“פתאום גיליתי עולם חדש, פתוח יותר והרבה פחות עם אגו”, היא אומרת. “הרגשתי אז, ואני מרגישה היום, שהעולם של האמנות הפלסטית בארץ קשוח וסגור. המוזיקאים, מעצם הווייתם, יודעים להקשיב לאחר. ההקשבה היא התכונה הבסיסית של מוזיקאי. ויש הרבה יותר פרגון”.
בשנת 2019 יצא הסינגל הראשון שלה, “נומי סאן”. השיר הגיע למקום השמיני בדירוג של תחנת Sound Street Radio, תחנה לונדונית-יפנית. מאז הוציאה יותר מ־40 שירים. היא מופיעה בבמות פתוחות בתל אביב, ובהופעות מלאות עם קלידן או עם להקה, ומקפידה לבצע את יצירתה המקורית.
“אני מופיעה יחסית הרבה ומאוד אוהבת להופיע”, היא מספרת. “לא עושה קאברים, זה לא מעניין אותי. רק חומרים מקוריים”.
צילום וסטיילינג: גוני ריסקין
אף שסגרה את הסטודיו ברשפון, הציור המשיך ללוות אותה, ולפני כארבע שנים היא חזרה לצייר וללמד ציור בסטודיו שבביתה. הציור נמצא גם באופן שבו היא מתבוננת בחדר, בחפץ או בפרט קטן ובונה סביבם סיפור. אחד משדרני הרדיו ששמע את שיריה כינה אותה “הציירת המזמרת”.
“הוא אמר שהשירים שלי הם כמו ציור”, היא מספרת. “יש בחלק מהשירים המון פרטים”.
בשנת 2021 התגרשה אבני לאחר שנים ארוכות של נישואים. החוויה נכנסה עמוק אל הכתיבה שלה, והיא ממשיכה לעבד באמצעות השירים את מה שעברה. “כמעט כל השירים מאז עוסקים בנושא הזה”, היא מספרת.
השיר “כל דבר” מתאר את חלוקת הרכוש בעקבות הגירושים. מופיעים בו חפצים מתוך הבית המשותף: ויטרינה, שטיח וקיטשנאייד. גם החתול המוזכר בשיר היה חלק מהחיים עצמם.
“הכול אמיתי בו”, היא מדגישה. “כמו בשאר השירים שלי. הוא מתאר את חלוקת הרכוש. יש בזה משהו סמלי שאחרי הרבה שנים ביחד פתאום החפצים צריכים ‘לבחור בית’”.
השיר מתאר חיים משותפים המתפרקים לפריטים, כשכל חפץ מקבל לפתע כתובת חדשה ונושא איתו חלק מן הזיכרון.
“לא היה חפץ אחד שקיבל עבורי משמעות מיוחדת”, היא אומרת. “בגדול שמחתי להיפטר מהרבה דברים ולעצב את הבית מחדש. מעין התחלה חדשה”.
עבורה, הכתיבה נעשתה דרך לעבד את מה שעברה ולהעניק לחוויה מילים, מנגינה וקצב. היא כותבת מתוך האירועים שהתרחשו ומתוך הדברים הקרובים ביותר אליה.
“לא צריך ללכת רחוק כדי לכתוב שירים”, היא אומרת. “אני מאמינה שהמציאות שמתחת לאף, האמת, היא הבסיס הטוב ביותר לכתיבה. מה שיוצא מהלב נכנס ללב”.
פרסומתגם באלבומה “הרחקתי”, שיצא בנובמבר 2025, המציאות הזאת נוכחת. האלבום כולל 15 שירים מתקופות שונות בדרכה. אבני מבקשת לדייק: חלקם נולדו בראשית דרכה כמוזיקאית, לפני 2021, ואחרים נכתבו לאחר הגירושים. האלבום מחזיק יחד זיכרונות, מקומות, מערכות יחסים ותחנות חיים, בשירים כמו “איקאה”, “בוסטון”, “אבא”, “ללכת” ושיר הנושא, “הרחקתי”.
שנתיים קודם לכן, במאי 2023, הוציאה את אלבומה הראשון, “מתוך יומני”, המבוסס על שירים של לאה גולדברג שהלחינה. את הפרויקט החלה לפני הגירושים והמשיכה אחריהם. כשהחיים השתנו, השתנתה גם הדרך שבה קראה את המילים.
“אחרי הגירושים הזדהיתי איתה בשירים כמו ‘סליחות’, שבו היא מדברת על אהבה נכזבת”, מספרת אבני.
החיבור בין חייה לבין הטקסטים של גולדברג לא היה מתוכנן מראש. המילים כבר היו שם, אך החוויה האישית פתחה בהן שכבה חדשה. כפי שמצאה תווים בתוך הציור הישן, כך מצאה בתוך שיריה של גולדברג רגשות שקיבלו לפתע משמעות אישית.
"איפה אמא?" 97*130 שמן על בד
סיפורה של אבני קשור באבן יהודה עוד לפני שנולדה. סבה, אברהם סגל, היה בין חלוצי המושבה. בספר על אבן יהודה שיצא בשנת 1988 מתואר כיצד הגיע ביוני 1932 לתור את השטח.
על פי העדות המצוטטת בספר, שכנו של סגל בזכרון יעקב, האיכר יוסף גולדשטיין, סיפר לו כי אנשי “בני בנימין” קנו אדמה וביקשו ליישב עליה בני משפחות מרובות ילדים. שמו כבר נרשם. כעבור כחודשיים נקרא למשרדי הארגון, ושם נמסר לו כי מתוך 40 מועמדים הוא נבחר להיות הראשון שיצא לבדוק את השטח באזור נתניה ותל מונד.
כשהיו שואלים אותו לאן הוא הולך, נהג להשיב: “אני הולך אל הבית שלי”.
על פי העדות המובאת בספר, סגל תיאר את השטח כשומם וסיפר שפגש בו בדואים.
"אני זוכרת כמה אהבתי לקטוף תפוזים בפרדס שלו".
לדברי אבני, הבית שבו היא מתגוררת כיום עומד על אדמה שהייתה בעבר חלק מפרדסי סבה. היא עצמה לא נולדה במושבה. היא גרה עם משפחתה בירושלים ובפתח תקווה, אבל החזרה לאבן יהודה הרגישה לה טבעית.
“השיבה לאבן יהודה היא השיבה הביתה”, היא אומרת. “אני מרגישה שייכת לכאן על אף שלא נולדתי כאן. הזיקה היא בשורשים. אני אוהבת את המושבה היום, נהנית ממה שיש לה להציע”.
כך נפגשות בביתה שכבות שונות של זמן. בחוץ נמצאות האדמות שסבה יצא לתור והפרדסים שבהם קטפה תפוזים. בפנים תלוי הציור האחרון מהסטודיו ברשפון, זה שבתחתיתו גילתה תווים. באותו בית היא עיצבה מחדש את החלל לאחר הגירושים, ושם היא ממשיכה לכתוב את שיריה.
“כשהתחלתי לשיר באולפן הרגשתי שנפתחה לי דלת”, היא אומרת. “לא אשכח את ההתרגשות. זה חיבר אותי לגיל 12, כשחיברתי שירים בשיעורי הפסנתר וכל המשפחה הייתה גאה בי”.
יותר משלושה עשורים חלפו עד שחזרה אל הילדה ההיא. הפעם היא לקחה את השירים איתה אל הבמה. הסינגל "מרחקים" יוצא ממש בימים אלו.
להאזנה:
