קהילת אבן יהודה נפרדה בימים האחרונים, בכאב ובתדהמה, מד"ר עדי ניניו גרינברג ז"ל, תושבת המושבה, מדענית חלל פורצת דרך, אשת חינוך, רעיה ואם.

גם כעת, קשה לעכל את הבשורה ואת לכתה בטרם עת.

כותבות וכותבי HEAVEN YEHUDA ומערכת המגזין משתתפים בצערם העמוק של עידו, הילדים, המשפחה המורחבת וכל אוהביה של עדי.

מתוך הכאב המשותף, עוז כהן, כותב טור ההיסטוריה והאמנות המקומית, ועמרי סטרוגו, כותב טור הספורט של המגזין ומי שמאמן ומלווה את בניה של עדי, כתבו עליה מילות פרידה אישיות.

צילום: מהרשת

עדי של הכוכבים, עדי של אבן יהודה

מאת עוז כהן

ד"ר עדי ניניו גרינברג הקדישה את חייה לחקר החלל, לחינוך, לטכנולוגיה ולקידום הדור הבא של מדעניות ומדענים. אבל עבור רבים באבן יהודה היא היתה קודם כל עדי: שכנה, אמא, חברה ואישה שאכפת לה.

ביום חמישי, 10 בספטמבר 2026, נפרדנו ממנה בכאב גדול.

לא מעט אנשים מביטים אל הכוכבים וחולמים להגיע רחוק. ויש אנשים שמצליחים להגיע רחוק, אבל לעולם אינם שוכחים את המקום שממנו יצאו ואת האנשים שנמצאים לצדם.

כזאת היתה ד"ר עדי ניניו גרינברג.

מדענית וחוקרת חלל, קצינה מוערכת בחיל האוויר, אשת חינוך, אמא, בת זוג וחברה. אישה שהקריירה המקצועית שלה לקחה אותה אל מחקר השביטים, אל סוכנות החלל הישראלית ואל שיתופי פעולה בינלאומיים, אבל הרגליים שלה נשארו תמיד נטועות בקרקע, כאן, בתוך הקהילה.

עדי השתחררה משירות הקבע בחיל האוויר בדרגת רב סרן, לאחר שמילאה שורה של תפקידים בתחום הטכנולוגיה והחלל, ובהם ראש מדור טכנולוגיות חלל ולוויינות. לאחר השירות החליטה להגשים חלום ישן ופנתה למחקר אקדמי. באוניברסיטת תל אביב השלימה דוקטורט במדעים פלנטריים, שעסק בניסיון להבין את ממצאי החללית רוזטה על השביט צ'וריומוב גרסימנקו. על תרומתה למשימת רוזטה אף זכתה בתעודת הוקרה מטעם סוכנות החלל האירופית.

בשנים האחרונות היתה עדי חלק משמעותי מסוכנות החלל הישראלית. במסמכים רשמיים היא מופיעה כיועצת המדע הראשית של הסוכנות, ובפרסומים עדכניים של הסוכנות כמי שאחראית על הקשר עם האקדמיה ועל פיתוח וקידום פרויקטים של חקר החלל. בעולם המקצועי היא היתה חלק מלב העשייה של תחום החלל הישראלי.

אבל אם רוצים להבין מי היתה עדי באמת, אסור להסתפק ברשימת התפקידים והתארים.

מבחינתה, הידע שצברה לא נועד להישאר במעבדות, בכנסים או בין אנשי מקצוע. הוא נועד לעבור הלאה.

עדי הקימה והובילה את מיזם AllspaceIL, שנועד לעודד ילדים ובני נוער לבחור במדעים, בטכנולוגיה ובתחומי החלל. היא הרצתה בפני תלמידים, פתחה עבורם צוהר אל עולמות שנראו לעיתים רחוקים ובלתי מושגים, וניסתה לגרום לילדה או לילד היושבים בכיתה להבין שגם הם יכולים יום אחד לחקור שביט, לבנות לוויין או להיות חלק ממשימת חלל.

ובעיקר היה חשוב לה שגם ילדות ונערות יידעו שהשמיים אינם גבול עבורן.

עדי עסקה לאורך השנים בקידום נשים במדע ובתחומי החלל. היא כתבה על הצורך להגדיל את מספר הנשים במדעי החלל, היתה חברת הנהלה ב-WiSpace, הפועלת לקידום נשים בתחום, ושימשה מנטורית ישראלית ב-Space4Women, מיזם של משרד האו"ם לענייני החלל החיצון.

והחיבור הזה שבין חלל לחינוך הגיע גם הביתה, לאבן יהודה.

עדי היתה המנחה האקדמית בפרויקט חקר החלל של תלמידי ויצו הדסים.

תלמידים מהיישוב זכו ללמוד באמצעותה כיצד נראית משימת מחקר אמיתית, לשאול שאלות, לתכנן מחקר ולהעז לחשוב רחוק. קבוצת ויצו הדסים שאותה ליוותה אף הגיעה למקום השני באולימפיאדת רמון לחלל. בתיעוד שנותר מפעילותה מופיעה עדי גם במפגשים שנועדו לקדם באבן יהודה קמפוס מדעי ומצפה כוכבים.

יש בכך אולי משהו שמסמל אותה יותר מכל: אישה שעסקה בחלל בקנה מידה לאומי ובינלאומי, ובאותה נשימה רצתה שגם ילד או ילדה מאבן יהודה ירימו את הראש לשמיים וישאלו: למה? איך? ואולי גם אני?

אבל עבור מי שהכיר אותה כאן, עדי היתה הרבה יותר מכל אלה.

בשנים האחרונות זכיתי להיות איתה בקשר סביב נושא שהיה קרוב מאוד ללבה: משפחות המגויסים והמילואימניקים באבן יהודה. בתוך תקופה שבה משפחות רבות נאלצו להתמודד עם חודשים ארוכים של שירות, געגוע, דאגה וחוסר ודאות, עדי לא עמדה מן הצד. היא התעניינה, שאלה, דאגה וחיפשה כיצד אפשר לסייע.

גם כשהיא עצמה חלתה והתמודדה עם מציאות קשה, היא המשיכה לשרת במילואים במהלך המלחמה. באותם ימים בעלה עידו שירת בחזית כמג"ד במילואים. בתוך ההתמודדות האישית והמשפחתית, היא המשיכה לחשוב גם על אחרים.

וזה אולי הדבר שקשה להעביר באמצעות תארים וקורות חיים.

אפשר לכתוב על המדענית.
אפשר לספר על הקצינה.
אפשר למנות את המחקרים, ההרצאות והתפקידים.

אבל קשה יותר לתאר את הצניעות. את הדאגה. את תחושת השליחות. את היכולת לעשות דברים גדולים מבלי להרגיש צורך לספר לעולם עד כמה הם גדולים.

אולי לא במקרה סיפרה פעם שהאהבה שלה לחלל החלה בילדות, כאשר אביה לימד אותה על מערכת השמש ועל מהירות האור. הילדה שהביטה אז לשמיים הפכה ברבות השנים לאישה שסייעה לאחרים להביט לשם בעצמם.

ועכשיו, דווקא כשכותבים עליה בזמן עבר, קשה שלא לחשוב על האור.

מי שחוקרת את החלל יודעת שאורם של כוכבים ממשיך לעשות את דרכו אלינו גם ממרחקים עצומים. לפעמים אנחנו מביטים בשמיים ורואים אור שיצא למסעו לפני שנים רבות.

אולי כך יהיה גם עם עדי.

ההשפעה שלה תמשיך להגיע.

דרך תלמידה שבחרה ללמוד פיזיקה.
דרך נערה שהבינה שגם לה יש מקום בעולם המדע.
דרך חוקר צעיר שקיבל ממנה הזדמנות.
דרך משפחה בקהילה שזוכרת שהתעניינה ודאגה.
דרך משפחה בקהילה שזוכרת שהתעניינה ודאגה.

ודרך נדב, יואב ורוני, שכל אחד מהם יישא איתו את עדי שהייתה אמא שלו.

רוני עוד ילדה, ולצד הזיכרונות שלה ימשיכו ללוות אותה גם הסיפורים שאנשים מספרים על אמא שלה.

זו עדי שאף תואר מקצועי אינו יכול לתאר.

עידו, נדב, יואב ורוני, קהילת אבן יהודה כולה אבלה אתכם ומחבקת אתכם בכאבכם.

איבדנו מדענית מוכשרת ואשת מקצוע פורצת דרך.
איבדנו אשת חינוך ואישה של נתינה.
אבל בעיקר איבדנו אחת משלנו.

עדי של הכוכבים.
עדי של אבן יהודה.

יהי זכרה ברוך.

צילום: מהרשת

ההבטחה שלי אלייך

מאת עמרי סטרוגו

עמרי סטרוגו, כותב טור הספורט של HEAVEN YEHUDA, לא הספיק להכיר את עדי לעומק. את דמותה הוא גילה דרך הסיפורים ששמע עליה, ובעיקר דרך שני בניה, נדב ויואב, שאותם זכה לאמן וללוות. מתוך הקשר המיוחד שנוצר ביניהם, הוא מבקש להיפרד ממנה ולהבטיח לה הבטחה אישית:

"את עדי ניניו גרינברג לא באמת הספקתי להכיר.

היו לנו כמה שיחות קצרות. ידעתי שהיא חולה, ידעתי שהיא אמא של נדב ויואב, אבל לא באמת ידעתי מי עומדת מולי.

רק בשבעה התחלתי להבין.

פתאום שמעתי על השנים הארוכות של השירות בצבא, על החיבור והחקר הבלתי נגמר של עולם החלל, על השנים של ההוראה והעשייה בבית הספר באבן יהודה, ובעיקר ראיתי את כמות האנשים שהגיעו להיפרד, לחבק, לספר וללוות אותה בדרכה האחרונה.

רק אז הבנתי איזו דמות היתה כאן.

אבל את עדי אני מכיר בדרך אחרת.
דרך הילדים שלה.

את נדב אני מאמן ומלווה כבר תקופה.
את יואב אימנתי לתקופה קצרה לפני הצבא, אחרי שהוא ראה את השינוי שאחיו עבר, לא רק בגוף, אלא בגישה, בבגרות, במשמעת ובדרך שבה הוא מתמודד עם דברים.

בתפקיד שלי מולם, הרבה פעמים אני "הקשוח".
זה שדורש.
זה שלא מוותר.
זה שמציב את הרף גבוה יותר ומבקש מהם לעמוד בו.

אבל מתחת לכל זה גיליתי שני גברים צעירים עם לב ענק.

שני בנים שהעריצו את אמא שלהם.
שחיכו למילה שלה.
לאישור שלה.
לחיבוק שלה.
למילה הטובה שלה.

גם בימים הקשים ביותר שלה, כך הבנתי, היא המשיכה להיות אמא.
להעניק להם אהבה בדרכה.
לחזק אותם.
לחבק אותם.
לראות אותם.

ופתאום הכל התחבר לי.

הקסם שיש בילדים האלה.
הרגישות לצד החוזק.
הלב.
הערכים.
הקשר למשפחה.
הרצון להיות טובים יותר.

דברים כאלה לא נוצרים במקרה.

אז עדי,

אני יודע שלא הכרנו מספיק, אבל עכשיו אני מרגיש שקיבלתי ממך משימה.

משימה אישית.

לשמור על הילדים שלך במסע שלהם.
להמשיך לדרוש מהם.
להמשיך לאמן אותם.
להפוך אותם לחזקים יותר, אבל לא רק בגוף.

בעיקר בנפש.

לעזור להם לעמוד יציבים גם ברגעים קשים.
לקבל החלטות נכונות.
לא להיכנס למקומות שלא שייכים להם.
ללכת בדרך שלהם עם ראש מורם, עם ערכים ועם כוח.

ובעיקר להפוך לגברים שהיית מביטה בהם בגאווה עצומה.

בצבא.
בחיים.
בכל דרך שיבחרו.

אני לוקח את המשימה הזאת ברצינות.

אני מבטיח להמשיך להיות שם בשבילם.
גם כשצריך לחבק, וגם כשצריך להיות זה שלא מוותר להם.

זאת ההבטחה שלי אלייך.

ואם יש דבר אחד שאני מבין היום יותר מתמיד, הוא שמורשתו של אדם אינה נמצאת רק במה שעשה בחייו.

היא נמצאת גם באנשים שהוא משאיר אחריו.

ובתוך נדב ויואב יש ממך המון.

יהי זכרך ברוך."

מערכת HEAVEN YEHUDA מחבקת את משפחת ניניו גרינברג ואת כל מי שעדי נגעה בחייו. סיפורה, פועלה והאור שהביאה עמה יישארו חלק מסיפורה של אבן יהודה. נמשיך לזכור אותה, לספר עליה ולהביט מעט אחרת אל הכוכבים.