פורים מזמין אותנו לשחק בזהויות, לבחור כיצד להיראות ולעטות דימוי חדש. גם יישובים משתנים עם השנים. אבן יהודה, שנוסדה כמושבה חקלאית וצמחה כיישוב כפרי, ממשיכה להתפתח ולהתרחב. זהו תהליך טבעי, אך הוא מציב שאלה מהותית: כיצד ממשיכים לצמוח - מבלי לנתק את הרצף ההיסטורי, הנופי והקהילתי שעיצב את המקום.

התשובה מצויה באיכות התכנון. 

תכנון מרחבי אחראי אינו מסתפק בהוספת יחידות דיור או תשתיות, אלא עוסק גם באופן שבו הרחוב בנוי ונחווה, בקנה המידה האנושי ובהיררכיית התנועה. חתכי רחוב מאוזנים, הצללה, נגישות הולכי רגל ורציפות בין המרחב הבנוי למרחב הפתוח - כל אלה מעצבים חוויית חיים. יישוב המבקש לשמר צביון כפרי נדרש לטפח מרחבים ציבוריים מזמינים, ולשלב בין טבע, קהילה ומפגש אנושי.

לכך מצטרפת שאלת השפה העיצובית. 

בחירה מודעת בחומרים מקומיים או טבעיים, כגון אבן, עץ וטיח בגוונים מתונים, יוצרת המשכיות חזותית ורגשית. גם פרטים לכאורה שוליים - כמו ריהוט רחוב, תאורה, שילוט וצמחייה - הם חלק ממארג תכנוני כולל. הם אינם קישוט; הם תשתית של תחושת שייכות. שימור מוקדים היסטוריים ונוכחותם במרחב הציבורי מאפשרים לדורות הצעירים לפגוש את סיפור המקום כחלק מחיי היומיום - הן במישור הפיזי-פורמלי והן כמוטיבים סמליים.

ממד נוסף ההולך ותופס מקום מרכזי הוא הקיימות. 

תכנון סביבתי עכשווי נדרש להתייחס לניהול נגר עילי, לשימור עצים ותיקים, לצמצום איי חום עירוניים ולעידוד תנועת הולכי רגל נוחה, בטוחה ונעימה - לא רק כאפשרות טכנית, אלא כחלק מתרבות החיים במקום. שילוב הצללות טבעיות, חומרים חדירים למים ותכנון חסכוני באנרגיה אינם רק פתרונות טכניים; הם השקעה ארוכת טווח באיכות החיים ובחוסן הקהילתי. קיימות איננה סיסמה סביבתית - אלא דרך להבטיח שגם הדורות הבאים ייהנו מהמרחב שאנו מעצבים היום.

לא פעם אני מוצא את עצמי הולך ברחובות היישוב, מתבונן בשילוב שבין החדש לישן - וחושב עד כמה האחריות על דמותו של המקום היא של כולנו, מתכננים ותושבים כאחד.

בסופו של דבר, תכנון סביבתי נמדד לא בגובה המבנים, אלא באיכות החיים שהוא מייצר - ביכולת לחבר בין עבר, הווה ועתיד. כמי שחי ופועל כאן, אני מאמין שהאתגר שלנו איננו לבחור בין חדש לישן, אלא לבנות מתוך אחריות וזהות. אם נצליח בכך, אבן יהודה לא תידרש להתחפש - היא תמשיך להתפתח מתוך נאמנות לעצמה.