עבור רבים מתושבי הקיבוץ, שכבר חוו פינוי ממושך וחזרה הביתה בצל המלחמה, זו הייתה עוד תזכורת למציאות המורכבת של החיים בצפון. עבור ענת ורן וייס, בני 72 מאבן יהודה, זו הייתה גם נקודת מבחן.

הם היו יכולים לארוז ולחזור הביתה.

במקום זאת, הם ירדו למקלט עם חברי הקיבוץ, סייעו בהפעלות לילדים, עזרו בכל משימה שנדרשה והמשיכו לעשות בדיוק את מה שלשמו הגיעו מלכתחילה: להיות חלק מהקהילה.

"באנו להיות עם הקיבוץ", אומרת ענת. "לא רק כשהכול רגוע. גם כשקשה."

הסיפור שלהם מתחיל הרבה לפני אותה אזעקה.

שנת שירות בגיל 72

כששומעים את המילים "שנת שירות", רובנו חושבים על צעירים בני 18. שנה של התנדבות, חיים בקהילה חדשה ויציאה מאזור הנוחות רגע לפני תחילת החיים הבוגרים.

אבל מה קורה כששנת השירות מגיעה חמישים שנה מאוחר יותר?

בינואר האחרון ארזו ענת ורן וייס את חפציהם, נפרדו מביתם באבן יהודה, לקחו איתם את הכלב ג'וי ג'וק ועברו להתגורר בכפר גלעדי במסגרת תוכנית "הגש"שים", גמלאים בשנת שירות של התנועה הקיבוצית.

לא כדי לטייל.

לא כדי לנוח.

אלא כדי להתנדב, להשתלב ולחיות בתוך קהילה שנמצאת בתהליך שיקום.

"המוטו שלנו היה שאנחנו מוכנים להגיע לכל קיבוץ, בתנאי שנהיה חלק אינטגרלי מהקהילה", מספרת ענת. "רצינו להרגיש את הצרכים ולתת את מה שאנחנו יכולים."

הרגע ששינה הכול

ענת, ילידת תל אביב, הגיעה לאבן יהודה לאחר נישואיה לרן, בן המושבה. במשך עשרות שנים בנו יחד קריירות, גידלו משפחה והיו מעורבים בחיי הקהילה.

רן שירת במילואים פעילים עד גיל 70, כולל במהלך מלחמת חרבות ברזל, והקים חברה לתכנון מערכי תקשורת וייעוץ בתחום ההמשכיות העסקית.

ענת פעלה שנים רבות בתחום התקשורת ובתפקידה האחרון שימשה כסמנכ"לית בעיתון "גלובס". כיום היא לומדת ציור במדרשה לאמנות בבית ברל, וביולי הקרוב תציג את עבודותיה בתערוכת הגמר.

כמו ישראלים רבים, גם הם הרגישו שהשנים האחרונות טרפו את כל הקלפים.

"האמת היא שכבר קשה לתכנן", אומרת ענת. "הקורונה, המלחמות, 7 באוקטובר, כל מה שעברנו כאן. אתה פשוט מקבל החלטות בהתאם למציאות."

אבל 7 באוקטובר היה מבחינתם נקודת מפנה.

"באותו יום היה מהפך בתפיסת החיים. מהפך בתפיסת הביטחון ובתחושת היציבות האישית והמשפחתית."

עוד לפני כן היו פעילים במחאה נגד המהפכה המשפטית, אולם לאחר הטבח והמלחמה הרגישו שעליהם לעשות יותר.

"התחזקה אצלנו ההבנה שצריך לתת היכן שאפשר, מתוך הניסיון המקצועי והאישי שצברנו."

מהכיכר באבן יהודה ועד כפר עזה

בחודשים שלאחר 7 באוקטובר מצאו את עצמם השניים בלב העשייה האזרחית.

רן הצטרף לפעילות השיקום בכפר עזה במסגרת "אחים לנשק" והיה חלק מצוותי הבינוי שפעלו בשכונת הצעירים של הקיבוץ.

ענת התנדבה במטה משפחות החטופים בתל אביב.

במקביל היו בין היוזמים של פעילויות התמיכה וההסברה באבן יהודה.

"את כיכר החטופים באבן יהודה הקמנו בעצמנו, עם כיסאות צהובים, דגלים ומיצגים נוספים", מספרת ענת.

השניים הצטרפו לכל יוזמה שבה הרגישו שיוכלו לסייע. באחת מקבוצות ההתנדבות נחשפו גם לצרכים של הקיבוצים בצפון ובדרום.

שם החל להתגבש הרעיון לצאת לשנת שירות.

הדרך לצפון

כשנחשפו לתוכנית הגש"שים של התנועה הקיבוצית, הם ידעו שזה בדיוק מה שחיפשו.

הם שלחו קורות חיים, עברו ראיונות, ובמחצית דצמבר קיבלו טלפון מכפר גלעדי.

"הגענו לפגישה ראשונה בקיבוץ, ודי מהר הבנו שזה המקום הנכון", נזכרת ענת. "הנוף, האנשים, התחושה שיש לנו מה לתרום."

שבועיים לאחר מכן כבר עברו להתגורר בקיבוץ.

באירוע קהילתי שבו הוצגו בפני החברים, שאלה אותם אחת מחברות הקיבוץ:

"למה באתם?"

התשובה שלהם הייתה פשוטה.

"אתם הגיבורים האמיתיים. אתם עברתם פינוי, חזרתם הביתה ולא ויתרתם על המקום שלכם."

להיכנס לתוך הקהילה

מאז שהגיעו, השתלבו במגוון תחומים: רווחה, ספרייה, מועדון הוותיקים, פעילויות לילדים ואירועים קהילתיים.

אחד התפקידים הראשונים שלקחו על עצמם היה ליווי ותמיכה בוותיקים שחזרו לקיבוץ לאחר תקופת הפינוי.

"הם היו מחוץ לבית שנה וחצי", אומרת ענת. "גם אחרי החזרה נשארו הרבה כאב וטראומה. לפעמים הדבר הכי חשוב הוא פשוט להקשיב."

לדבריה, ההתנדבות האמיתית מתחילה רק אחרי שמכירים את המקום.

"לא מספיק להגיע. צריך להבין את הקצב של הקהילה, את הסיפור שלה, את מה שהיא עברה."

במהלך החודשים הראשונים למדה להעריך מחדש גם את הדברים הפשוטים ביותר.

אחד הרגעים שנחרטו בזיכרונה היה כאשר מחסן התחפושות הוותיק חזר לפעול לאחר תקופה ארוכה.

"הילדים עברו לידו ואמרו: 'וואו, מחסן התחפושות חזר'."

עבור ענת, זו הייתה עדות לכך ששגרה היא לא דבר מובן מאליו.

"יש דברים שנראים קטנים, אבל במציאות כזאת הם מקבלים משמעות עצומה."

גם בפעילויות עם הילדים היא הבינה עד כמה החיים השתנו.

"כל מה שהם רצו היה לרוץ על הדשא. פשוט לרוץ. זה נשמע מובן מאליו, אבל בתקופה הזאת זה כבר לא היה."

כשהמלחמה חזרה לצפון

בסוף פברואר המציאות השתנתה שוב.

אזעקות נשמעו בקיבוץ.

אירועים שתוכננו בוטלו, ובהם חגיגות פורים וליל הסדר הקיבוצי.

גם יום העצמאות צוין במתכונת מצומצמת.

בני הזוג עזבו את הקיבוץ ליומיים בלבד.

"הילדים ניסו לשכנע אותנו לחזור הביתה", מספרת ענת. "אבל אמרנו לעצמנו שבאנו להיות חלק מהקהילה, ולכן אנחנו נשארים."

במקלטים ובמרחבים המוגנים המשיכו להתנדב.

מניקיונות ועד הפעלות לילדים.

כל משימה שהייתה צריכה להתבצע.

"אימא, מה נסגר איתך?"

לא כולם הבינו את ההחלטה.

במשך חודשים ארוכים הילדים והנכדים נמנעו מלהגיע לבקר.

"הם פחדו", אומרת ענת בחיוך.

בשיחות הטלפון חזרה שוב ושוב אותה שאלה:

"'אימא, מה נסגר איתך?'"

מבחינתם, ההחלטה לעבור דווקא לצפון בזמן מלחמה נראתה כמעט בלתי נתפסת.

רק בחג השבועות האחרון הגיעו בני המשפחה לביקור ראשון.

"פתאום הם ראו את המקום, את האנשים, את הקהילה. הם הבינו למה אנחנו כאן."

עבור בני הזוג היה זה רגע מרגש במיוחד.

"זה היה הרבה יותר מביקור משפחתי. הם פגשו את החיים שבנינו כאן."

לשמר את הסיפור של כפר גלעדי

אחד המיזמים המשמעותיים ביותר שאליהם הצטרפו נולד מתוך עשרות מפגשים עם חברי הקיבוץ.

יחד עם חברי כפר גלעדי הם פועלים כיום להקמת ארכיון קהילתי דיגיטלי לקראת חגיגות 110 השנים לקיבוץ.

המטרה היא לאסוף, לשמר ולהנגיש את סיפורו של המקום לדורות הבאים.

"בימים אלה אנחנו בונים את התשתית הטכנולוגית ואת מערך התכנים", מספר רן.

"אנחנו רוצים להשאיר מורשת חיה ונושמת של הקיבוץ ברשת."

נתינה שקיבלה משמעות חדשה

כמעט חצי שנה לאחר שעברו לכפר גלעדי, ענת עדיין מתקשה לסכם את החוויה במילים בודדות.

"זו תקופה שחשפה אותנו לעולם אנושי שלא הכרנו מקרוב. לקהילה חזקה, לערבות הדדית, למסורת ולציונות במובן הכי מעשי של המילה."

היא הגיעה כדי לתת.

אבל בדרך גילתה שגם קיבלה.

"את מבינה שזה לא רק מה שאת נותנת. זה גם מה שזה נותן לך."

כשהיא מדברת על כפר גלעדי, חוזרות שוב ושוב אותן מילים: אנשים, קהילה, משמעות ושייכות.

"עבורנו, כפר גלעדי הוא אבן דרך משמעותית בחיים."

ואולי זה הסיכום המדויק ביותר למסע שלהם.

זוג גמלאים מאבן יהודה הגיע לצפון כדי לחזק קהילה שנפגעה מהמלחמה.

בדרך הם גילו שגם הם עצמם השתנו.

ולפעמים, מסתבר, שנת השירות המשמעותית ביותר מתחילה דווקא בגיל 72.

לפרטים נוספים על תוכנית גש"שים של התנועה הקיבוצית: gashashim.com