כשזוג צעיר רוכש דירה ראשונה, התכנון נעשה מתוך מבט קדימה:

חדר ש“יום אחד יהיה חדר ילדים”, עוד חדר ש“בעתיד אולי יהיה משרד בייתי”,

וסלון שמצטלם יפה. פתוח, מינימליסטי, עם נגרות שמדגישה אסתטיקה יותר מאחסון.

בשלב הזה, הבית צריך בעיקר לאפשר גמישות.

לא להכביד בהחלטות סופיות מדי, לא לנעול פונקציות

‍

עם הגעת הילדים הקטנים, אותה דירה משנה אופי.

החלל הציבורי הופך למרכז החיים האמיתי של הבית,

והסלון כבר לא נמדד רק בפרופורציות, אלא ביכולת שלו להכיל.

הנגרות צריכה להשתנות ולהפוך פונקציונלית יותר.

עליה לקבל יחידות שמסתירות צעצועים, ספרים וציוד יומיומי, כדי שחדרי הילדים יישארו קטנים אך רגועים, ולא יהפכו למחסנים.

עד הילד השני עוד אפשרי ונכון לשכן שניים יחד, כך שהחדר הנוסף מתפקד כחדר העבודה או אורחים.

‍

בשלב הבא, גיל ההתבגרות, מתרחש שינוי תכנוני שקט אך עמוק.

כל ילד זקוק לחדר משלו, לפרטיות אמיתית.

החדר הנוסף, ששימש עד עתה כחדר עבודה, מפנה את מקומו למתבגר/ת שיצק לתוכו את אופיו.

גם כאן, די בנגרות פונקציונלית וחכמה, כדי

לתכנן מחדש את הדירה, בלי להגדיל שטח:

נגרות סלון שמכילה בתוכה גם עמדת עבודה מוסתרת,

חלוקה מדויקת יותר של אחסון,

וחשיבה על אקוסטיקה, תאורה ותשתיות,

כדי לאפשר חיים מקבילים באותו חלל: עבודה, לימודים, משפחה.

‍

כשהשלב הזה מסתיים והקן מתחיל להתרוקן,

הבית מבקש שינוי נוסף ואולי הגדול והמשמעותי ביותר, כי פה, כבר אולי נכון לבחון את הקירות מחדש,

הרצון בשלב זה הוא דווקא להרחיב, לפתוח, לאחד.

על מנת להגדיל את החלל הציבורי שיוכל להכיל את השבט המתרחב, ולצקת לתוכו חוויות של ארוחות חג, אירועים מיוחדים וערבי שישי משפחתיים.

סלון ומטבח מתאחדים לחלל ציבורי גדול,

מותאם לאירוח, למפגשים, לחיים החברתיים שנכנסים הביתה.

חדר סמוך, שבעבר שימש ילד או יחידת הורים,

יכול להיות אופציה נהדרת להפוך למטבח חדש, מרווח ומדויק יותר לשלב הזה. ושני חדרים סמוכים, ממש יבקשו להתאחד ליחידת הורים גדולה ומרווחת, עם מעברים רחבים ומונגשים.

העיקרון הזה של תכנון שמאפשר גלגול, בא לידי ביטוי באופן ברור כבר בדירה הראשונה שאני מצרפת כאן, סלון בדירת זוג צעיר מהוד השרון

במבט ראשון זהו חלל נקי, מאופק, עם ריהוט פשוט, בקווים ישרים ומינימליסטיים. אבל מתחת למעטפת האסתטית, הוטמעה חשיבה עמוקה על חיים משתנים.

המזנון ושולחנות הקפה תוכננו כקופסאות אחסון לכל דבר, כאלה שיודעות להכיל הרבה יותר ממה שהעין רואה. שידת כוורת פשוטה של איקאה קיבלה פרשנות חדשה והפכה לאחסון יין, בלי לייצר הצהרה נוקשה מדי.

סביב כל אלה נבנתה מעטפת חזקה ויציבה: קיר בריקים מפירוק, בגוונים משתנים, עם תאורה נסתרת שמעניקה עומק ותלת־ממדיות; ריצוף אפור גדול שממשיך אל המרפסת ומטשטש את הגבול בין פנים לחוץ; הנמכת תקרה עם ספוטים שממסגרת את הסלון ומגדירה אותו כעוגן של הבית. זו דוגמה לבית שמתוכנן כך, שגם אם הריהוט יוחלף, אם יתווספו ילדים, צעצועים או פונקציות חדשות, העיצוב ימשיך לתמוך בחיים ולא להפריע להם.

בבית הבא, דו־משפחתי בכפר סבא שתוכנן עבור משפחה עם שלושה ילדים בגילאי 10, 13 ו-16, השינוי כבר נוכח הרבה יותר.

כאן החלל הציבורי נדרש להכיל תנועה מתמדת, קולות, חברים, משחקים וחיים במקביל.

גרם המדרגות, שבבתים רבים הוא אלמנט טכני בלבד, הפך לציר המרכזי של הבית. עטפתי אותו בגבס ובנגרות, יחד עם קיר הטלוויזיה, ליצירת “קוביה” אחת ברורה שמארגנת את כל החלל סביבה.

מולה הוצבה ספת רביצה גדולה בצורת ח’, שמזמינה שהייה משותפת ולא פורמלית. גם הירידה למרתף, שמשמש כחדר משחקים, נטמעה בתוך אותה קוביה באמצעות דלת קו אפס נסתרת, כך שהבלגן, כשהוא קיים, נשאר במקומו, והחלל המרכזי שומר על איזון.

זהו שלב בחיי הבית שבו התכנון צריך לאפשר הכל: נוכחות, תנועה, רעש, אבל גם סדר, גבולות והיררכיה ברורה בין אזורים.

ושוב, כשהילדים גדלים והבית מתרוקן, מתבקש שינוי מסוג אחר לגמרי.

בדירה ברמת אביב, שתוכננה לזוג בתחילת שנות השישים, לאחר שהבן האחרון מתוך ארבעה עזב את הבית, הבחירה הייתה לא לצמצם, אלא דווקא להרחיב.

חדר שגבל בסלון, סופח לחלל הציבורי והפך למטבח חדש, פונקציונלי ומדויק לשלב הזה בחיים.

המטבח הישן, שהיה סגור בין שלושה קירות, שינה ייעוד והפך לפינת אוכל שהיא כמעט חדר אוכל אמריקאי, כזה שיודע לארח באמת.

שולחן באורך 220 ס”מ הוצב בחלל, ויכול להיפתח לכיוון הסלון ולהכיל עד 24 סועדים, מבלי לפגוע בסידור הריהוט. כך נוצר חלל שמאפשר ארוחות שישי, חגים ומפגשים של שבט מתרחב, כולל נכדים, ששניים מהם אפילו נולדו תוך כדי השיפוץ...

בכל אחד מהשלבים הללו, הבית בעיניי לא “עובר שיפוץ” הוא עובר התאמה.

ותפקידי כמעצבת פנים הוא לזהות מתי נכון לאחסן ומתי לשחרר, מתי לחלק חללים ומתי לאחד אותם,

ואיך לתכנן כך שהבית יוכל להמשיך להתגלגל עם החיים, מבלי לאבד את הזהות שלו בכל פעם מחדש.

בית טוב אינו בית שנראה מושלם ביום סיום הפרויקט.

הוא בית שממשיך לעבוד נכון גם עשרים שנה אחר כך.