גם אני חשבתי ללכת לים. במקום זה ישבתי במרפסת עם מחשב נייד ורעיון ישן שדחיתי כבר חצי שנה.

זה לא היה רעיון גדול. כלי קטן שחשבתי עליו עוד באפריל, משהו שיכול לחסוך לי שעה בשבוע בעבודה מול תלמידים, ופשוט לא היה לי זמן פנוי אליו. בזמן הרגיל של השנה כל דקה הולכת לפרויקט לקוח, לשיעור, למייל שצריך לענות עליו. בקיץ, כשהעיר מתרוקנת, מתפנה גם משהו בראש.

השיחה שנמשכה שלוש שעות

ישבתי עם Claude Code ופשוט התחלתי לדבר. לא עם תוכנית עבודה מסודרת, אלא כמו שיושבים עם מישהו ומנסים לחשוב בקול רם. ניסיתי גישה אחת, היא לא עבדה. שאלתי שאלה נוספת, קיבלתי כיוון שלא חשבתי עליו בכלל. שברתי את הקוד פעמיים, ובפעם השלישית זה עבד טוב יותר משציפיתי.

מה שהיה שונה זה לא הכלי עצמו. זה הקצב. באמצע השנה הייתי עוצר אחרי הניסיון הראשון שנכשל, כי אין זמן. בקיץ, עם הרחוב הריק ובלי פגישה שמחכה בעוד שעה, פשוט המשכתי. וגיליתי שהניסיון השני והשלישי הם בדיוק המקום שבו הדברים הטובים קורים.

מה זה אומר על החופש הגדול

אנחנו מדברים על החופש הגדול כאילו הוא בעיה שצריך לשרוד. הילדים מול מסך, ההורים מותשים, והפחד הכי גדול הוא שהקיץ יהיה חודשים של בזבוז זמן.

אבל מה שקרה לי במרפסת ההיא מראה משהו אחר. הקיץ הוא לא הזמן לברוח מהמסך. הוא הזמן שבו יש בו מספיק שקט כדי להשתמש במסך אחרת. לא בגלילה חסרת מחשבה, אלא בניסוי. בלשאול "מה יקרה אם", ולראות מה קורה.

זה בדיוק מה שהייתי רוצה שילדים באבן יהודה יעשו בחודשי הקיץ. לא עוד קורס מרוכז, ולא עוד שיעורי בית דיגיטליים. פשוט זמן פנוי אחד ביום עם כלי AI ורעיון קטן משלהם, בלי מבוגר שעומד מעל הכתף עם לוח זמנים.

הכלי שיצא מזה

בסוף השבוע ההוא היה לי כלי עובד, קטן אבל מדויק, שאני משתמש בו עד היום. לא הישג ענק. אבל הוא נולד כי היה שקט מספיק כדי לתת לרעיון להתפתח לאט, בלי לחץ להגיע לתוצאה מושלמת בניסיון הראשון.

אולי זו ההצעה שלי לכל מי שקורא את זה עכשיו, באמצע הקיץ, כשהעיר עדיין ריקה: תפתחו משהו. לא בשביל להספיק, אלא בשביל לראות מה קורה כשנותנים לזמן הפנוי לעשות את העבודה שלו.