שמי שירה קוחן, אני בת 50, אמא לשני ילדים, ובמשך כ-25 שנה עסקתי באדריכלות ובעיצוב. אבל הסיפור שלי מתחיל הרבה קודם. כשהייתי בת עשר, אמא שלי נפטרה מסרטן. גדלתי בלעדיה, עם חור שקשה להסביר למי שלא מכיר אותו. הוא נמצא ברגעים הגדולים של החיים, אבל אולי אפילו יותר ברגעים הקטנים, כשאת פשוט רוצה להתקשר לאמא שלך, לספר לה משהו או לשאול שאלה, והיא איננה.

שנים לאחר מכן התחתנתי, הפכתי לאמא, בניתי קריירה, התגרשתי והמשכתי הלאה. כאדריכלית ידעתי להיכנס לחלל ולהרגיש שמשהו בו אינו עובד. לחפש היכן הזרימה נתקעת, איפה חסר אור, איזה קיר צריך להזיז ומה כבר אינו מתאים למי שחי בבית. אז עוד לא ידעתי שיום אחד אשאל את אותן שאלות על החיים שלי.

ואז חליתי בסרטן.

ברגע אחד הסיפור של אמא שלי פגש את הסיפור שלי. לצד הפחד הגדול היה בי גם קול ברור. ידעתי מה זה לגדול בלי אמא, וידעתי שאת הילדים שלי אני לא משאירה לבד. אמרתי לעצמי שאני יוצאת מהסיפור הזה בריאה. זה לא אומר שלא פחדתי. פחדתי מאוד.

 הגוף שיש לי היום

עברתי כימותרפיה, כריתה כפולה של החזה ושישה ניתוחי שחזור. השיער נשר, המשקל עלה, והגוף שהכרתי השתנה שוב ושוב. גם לאחר כל הניתוחים, התוצאה אינה דומה לחזה שהיה לי לפני המחלה. זה היה אחד הדברים שהייתי צריכה ללמוד לחיות איתם.

בשלב מסוים הבנתי שהמטרה שלי כבר אינה יכולה להיות לחזור בדיוק לגוף שהיה לי פעם. הייתי צריכה להכיר את הגוף שיש לי היום. לא רק דרך מה שאיבדתי או דרך האופן שבו נראיתי קודם, אלא גם דרך כל מה שהוא עבר איתי. לאט לאט למדתי לומר לו תודה. תודה על כך שהחזיק אותי ברגעים הקשים ביותר. תודה על כך שהוא עדיין כאן.

אני עדיין לומדת לאהוב אותו כפי שהוא. יש דברים שאני רוצה לשנות, ואני רוצה להרגיש חזקה, בריאה ונינוחה יותר בתוך הגוף שלי. אבל היום אני מבינה ששינוי אמיתי אינו חייב להתחיל במלחמה. אני יכולה לרצות להתקדם ובאותו זמן לכבד את המקום שבו אני נמצאת. אני לא צריכה לשנוא את מי שאני עכשיו כדי להפוך למי שאני רוצה להיות.

לא תמיד מדברים על היום שאחרי. כולם מחכים לשמוע שהטיפולים הסתיימו, שהבדיקות טובות ושאת כבר "אחרי". אבל גם כשהטיפול הרפואי מסתיים, את לא בהכרח חוזרת להיות אותה אישה שנכנסה אליו. את צריכה להכיר גוף חדש, לפעמים גם נשיות חדשה, קצב חדש וגבולות חדשים. במשך תקופה ניסיתי להבין מתי אני חוזרת לעצמי, עד שהבנתי שאני כבר לא רוצה לחזור למי שהייתי. אני רוצה להכיר את האישה שאני עכשיו, לקחת איתי את מה שלמדתי ולבנות משהו חדש. 

"בסלון של שירה"

לטפל רק בגוף זה חצי ריפוי

אחת ההבנות המשמעותיות שלקחתי מהמחלה היא שאפשר לסיים טיפול רפואי ועדיין לא להרגיש שהחלמת. אפשר לקבל בשורות טובות ועדיין להישאר עם פחד. אפשר לחזור לתפקד ועדיין להרגיש שמשהו בפנים לא מצא את מקומו.

מבחינתי, לטפל רק בגוף ולא בנפש זה חצי ריפוי. לא מפני שאני מתנגדת לרפואה. להפך, הטיפול הרפואי היה חיוני עבורי. אבל האדם שמגיע לטיפול אינו רק גוף. יש בו זיכרונות, פחדים, אמונות, מערכות יחסים, כאב, תקווה, אינטואיציה ורצון לחיות.

החיפוש הזה התחיל אצלי עוד אחרי הגירושים והעמיק מאוד בתקופת המחלה. לאורך השנים למדתי והתנסיתי בתטא הילינג, NLP, עבודה עם קלפים, ריפוי טראומה, הילינג אנרגטי ומיינדפולנס. השתתפתי בריטריטים ובתהליכים שונים של התפתחות אישית, ובמקביל הייתי גם בתהליכים פסיכולוגיים. כל דרך נתנה לי משהו, אבל שוב ושוב הרגשתי שחסר לי החיבור בין החלקים.

לא רציתי להסתכל רק על הגוף, רק על הרגש, רק על המחשבות או רק על הרוח. רציתי להבין איך הכול משפיע על הכול, ולמצוא דרך שמתבוננת באדם כמכלול.

 הרוח פוגשת את הקרקע

תמיד הייתי אדם שמחובר לקרקע. אדריכלות היא חומר, מידות, קירות, תוכניות, תקציבים ופתרונות. רעיון יכול להיות נפלא, אבל בסופו של דבר צריך לדעת איך להביא אותו אל המציאות.

עם זאת, תמיד היה בי גם חלק אחר. הרגשתי אנשים ומצבים, ולפעמים עלו בי תחושות וידיעות פנימיות שלא ידעתי להסביר. במשך שנים בחרתי לא לתת להן מקום רב. אחרי הגירושים התחלתי להיחשף יותר לעולמות של התפתחות אישית ורוחנית, ובתקופת המחלה החיבור הזה העמיק. גיליתי שאני יכולה להקשיב לעצמי בדרך אחרת, לתחושות, לתמונות, למילים ולאינטואיציה שעולות בי.

היה לי חשוב לא להישאר רק בעולם הרוח. חיפשתי דרך להביא את מה שאני מרגישה אל תוך החיים עצמם, אל הגוף, היחסים, הבחירות והעשייה. בעיניי, רוח שאינה פוגשת את החיים עלולה להפוך לבריחה, וקרקע שאין בה רוח עלולה להפוך לחיים של תפקוד בלבד. אני מחפשת את החיבור ביניהן.

"בסלון של שירה"

חמשת שערי האור

אני אדם סקרן. כשמשהו בחיים שלי אינו עובד, קשה לי לקבל את התשובה "ככה זה". אולי זה החלק האדריכלי שבי. במשך כחמש שנים קראתי, למדתי, התנסיתי ובעיקר בדקתי את הדברים על עצמי. שאלתי מה הגוף שלי אומר לי, מה קורה כשאני מתעלמת מרגש, איך אפשר להבחין בין פחד לאינטואיציה, איזו אמונה מנהלת אותי ואיפה נמצאת בתוך כל זה הרוח.

מתוך החיפוש הזה התגבשה השיטה שלי, "חמשת שערי האור": גוף, אינטואיציה, רגש, תודעה ורוח. בעיניי, אלה חמישה שערים שדרכם אפשר לקבל מידע על עצמנו ועל החיים שלנו.

הגוף מדבר דרך תחושות כמו מתח, עייפות, נשימה, התכווצות והתרחבות. אין פירוש הדבר שכל כאב הוא רגשי, והקשבה לגוף בוודאי אינה מחליפה בדיקה או טיפול רפואי. היא פשוט מאפשרת לנו לשים לב גם למה שאנחנו מרגישים בגוף.

האינטואיציה היא אותו קול פנימי שקט שלפעמים יודע לפני שיש לנו הסבר. אחת השאלות שמעניינות אותי היא איך להבחין בינה לבין פחד. פחד נוטה לצעוק ולהציף. אינטואיציה, פעמים רבות, פשוט יודעת.

הרגשות הם בעיניי תמרורים. כעס יכול לספר שנחצה גבול, פחד יכול להצביע על מקום שאינו מרגיש בטוח, ועצב יכול לומר שאיבדנו משהו משמעותי. במקום למהר להעלים את הרגש, אפשר לעצור ולשאול מה הוא מבקש לספר לנו.

התודעה כוללת את הסיפורים והאמונות שאנחנו מחזיקים על עצמנו: מי אני, למה אני מסוגלת, מה מגיע לי, מה יחשבו עליי ומה בכלל אפשרי עבורי. חלק מהאמונות האלה מלוות אותנו שנים, ולפעמים מעולם לא עצרנו לבדוק אם הן עדיין נכונות לנו.

הרוח היא החיבור למשהו גדול מאיתנו. יש מי שקוראים לזה אלוהים, נשמה, יקום, אנרגיה או פשוט משמעות. השם פחות חשוב בעיניי. מה שמעניין אותי הוא החיבור, והיכולת להביא את מה שהרגשנו או הבנו אל החיים עצמם. 

"בסלון של שירה"

איך זה נראה בחיים

נניח שאדם נמצא בצומת אישי או מקצועי. אפשר להתבונן באותה שאלה דרך כל אחד מחמשת השערים: מה קורה בגוף כשאני חושב על האפשרות הזאת? איזה רגש עולה? מה האינטואיציה אומרת לפני כל ההסברים? איזו אמונה מנהלת אותי כרגע? ומה המשמעות העמוקה של הבחירה עבורי?

לפעמים התשובה אינה נמצאת בשער אחד. דווקא החיבור ביניהם מאפשר לראות תמונה רחבה יותר. זו הייתה החתיכה שחיפשתי במשך שנים, והיא הפכה לדרך שבה אני מתבוננת היום באנשים ובתהליכי שינוי.

 אני עדיין עוסקת בבנייה

גם מבחינה מקצועית ניסיתי בתחילה להבין כיצד אני חוזרת לחיים הקודמים, ובהדרגה התברר לי שאני פשוט לא רוצה. רציתי לקחת איתי את כל מה שלמדתי כאדריכלית וכמעצבת, ואת מה שלמדתי מתוך המשבר, המחלה והחקירה, ולבנות משהו אחר.

היום אני מלווה אנשים באמצעות "חמשת שערי האור". כשאני מתבוננת בדרך שעברתי, אני מבינה שאולי המקצוע שלי לא השתנה עד כדי כך. אני עדיין עוסקת בבנייה, רק החומרים השתנו. פעם בניתי בתים פיזיים. היום אני עוזרת לאנשים לבנות את הבית הפנימי שלהם.

מתוך הדרך הזאת נולד גם "בסלון של שירה", מרחב שיצרתי בביתי באבן יהודה. היה לי חשוב שהוא ירגיש כמו סלון ולא כמו מקום קר שאליו מגיעים מפני שמשהו בנו "לא בסדר". זהו מקום שאפשר להיכנס אליו, להוריד לרגע את השריון, לדבר, לשאול, לצחוק ולפעמים גם לבכות.

בסלון מתקיימים מפגשים, סדנאות וערבים קבוצתיים, חלקם לנשים וחלקם לקבוצות מעורבות. התוכן משתנה ממפגש למפגש ויכול לכלול שיחה, עבודה עם קלפים, נשימה, תנועה, מדיטציה, מוזיקה וכלים מתוך חמשת השערים. לצד המפגשים הקבוצתיים אני מקיימת ליווי אישי ומפגשי הילינג אנרגטי, מעבירה קורס בן שישה מפגשים על חמשת השערים ומרצה על התמודדות עם משברים ועל היכולת לבנות את עצמנו מחדש.

בהרצאות אני משתפת בסיפור האישי שלי, אבל מבחינתי הסיפור הוא רק נקודת הפתיחה. אני רוצה שאנשים יצאו עם משהו שיוכלו לקחת אל החיים שלהם: דרך למצוא עוגן בתוך חוסר ודאות, להקשיב לגוף ולרגש, לזהות מחשבה שמחלישה אותם ולבחור פעולה אחת שאפשר לעשות עכשיו, גם כשעדיין לא יודעים כיצד ייראה הפרק הבא. 

"בסלון של שירה"

אז מי אני עכשיו?

אולי זו השאלה שאיתה התחלתי, והיום התשובה שלי אחרת.

אני לא האישה שהייתי לפני הסרטן, ואני כבר לא מנסה להיות. אני שירה של היום, עם הגוף שעבר איתי דרך ארוכה, עם הצלקות, עם הדברים שאיבדתי ועם הדברים שגיליתי. עם הרגליים על הקרקע ועם הראש שמרשה לעצמו להסתכל גם לשמיים. עם 25 שנות בנייה מאחוריי ועם דרך חדשה של בנייה לפניי.

משבר יכול לפרק אותנו. הוא גם יכול לגרום לנו לעצור ולשאול מי אנחנו, מה באמת חשוב לנו, מה אנחנו רוצים לקחת איתנו ומה הגיע הזמן להשאיר מאחור. אולי לא תמיד צריך לחזור למי שהיינו. לפעמים, דווקא כשהכול מתפרק, נפתחת בפנינו האפשרות לבנות את עצמנו מחדש.

 אם משהו בסיפור שלי פגש אתכם, אתם מוזמנים להגיע למפגשי "בסלון של שירה" באבן יהודה, להצטרף לקורס "חמשת שערי האור", לפנות לליווי אישי או להזמין הרצאה לקבוצה, לארגון או לקהילה.

***הליווי בשיטת "חמשת שערי האור" הוא תהליך משלים של התבוננות והתפתחות אישית. הוא אינו טיפול רפואי או פסיכולוגי ואינו מחליף אבחון, ייעוץ או טיפול מקצועי.