קרדיט צלמת: ענבל מרמרי
מאת: עינת שגיא אלפסה, מנהלת אגף תקשורת וממשל בעמותה.
רגע אחד שמשנה חיים
בגיל 21 עדי אלון שיינברג איבדה את בן זוגה שנפל בפעילות מבצעית. ברגע אחד העתיד שתכננו יחד נגדע.
היא נשארה לבד, כואבת, מבולבלת ומנותקת.
בהחלטה ספונטנית היא טסה לארצות הברית עם 300 דולר בלבד בכיס, בניסיון לברוח מהכאב. אבל גם במרחק אלפי קילומטרים, הבינה שהשכול לא נשאר מאחור.
"הבנתי שאני לא יכולה לברוח מזה", היא מספרת. "הדרך היחידה היא להתמודד".
החיפוש אחר עזרה הוביל אותה לשיחת טלפון אחת ששינתה את חייה.
מעבר לקו הייתה פיליס חיימוביץ, מייסדת עמותת "הותיר אחריו חבר.ה".
"זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו באמת הבין אותי", נזכרת עדי. "פתאום הבנתי שיש לי סיבה לחזור הביתה".
מקבוצת תמיכה לשליחות חיים
עם חזרתה לארץ הצטרפה עדי לקבוצת תמיכה. מה שהתחיל כמפגש שבועי הפך עבור עבורה למרחב בטוח שבו מותר להרגיש הכול.
"לצחוק, לבכות, לכעוס, להישבר וגם להתחזק", היא מתארת.
בסיום אותה שנה כבר היה לה ברור: זה לא נגמר כאן.
במקביל ללימודי משפטים, קריירה כעורכת דין, נישואים והקמת משפחה, היא המשיכה להיות חלק מהעמותה.
היום, יותר מעשרים שנה אחרי אותה שיחה, היא עומדת בראשה כמנכ"לית.
אבן יהודה בלב העשייה
עדי, תושבת אבן יהודה, אמא לשני ילדים, חיה את השליחות הזו גם ברמה האישית וגם ברמה הקהילתית.
"הרגשתי שכל הדרכים הובילו אותי לכאן", היא אומרת.
בשנים הראשונות בתפקיד היא התמקדה בבניית תשתית חזקה, גם לשגרה וגם למצבי חירום. יחד עם צוות של חברות שכולות ותיקות, הוקם מערך מקצועי הכולל הכשרות, מתנדבים, פעילות מול מוסדות המדינה והעלאת מודעות ציבורית.
ההבנה הייתה ברורה: במדינה כמו ישראל, צריך להיות מוכנים לכל תרחיש.
איך נולדה עמותת "הותיר אחריו חבר.ה"
העמותה הוקמה בשנת 1998 על ידי פיליס חיימוביץ ובתה עו"ד תמר חיימוביץ ריכטר, לאחר נפילתו של סגן אבי בוק ז"ל בלבנון.
הכאב האישי חשף מציאות קשה: בני ובנות זוג של חללי צה"ל שלא היו נשואים, נותרו ללא הכרה וללא מענה רגשי.
מתוך המקום הזה נולדה מטרה ברורה: להעניק תמיכה נפשית, ליווי ושיקום לבני ובנות הזוג השכולים.
כיום העמותה מציעה מעטפת רחבה הכוללת טיפול מקצועי, קהילה תומכת ופעילות ציבורית לקידום הכרה והסדרה.
העמותה מוכרת כארגון יציג על ידי משרד הביטחון ופועלת בשיתוף פעולה עם אגף נפגעים בצה"ל.
ה 7 באוקטובר: נקודת מפנה
אירועי ה 7 באוקטובר שינו את הכול.
במשך 25 שנות פעילות ליוותה העמותה כ 500 חברות שכולות. מאז פרוץ המלחמה הצטרפו מאות נוספות.
"כבר בבוקר של אותו יום הבנו את גודל האסון", מספרת עדי. "הקהילה שלנו התגייסה מיד. איתרנו, ליווינו והיינו שם עבור כל אחת ואחד".
בתוך הרשימות הארוכות של הנופלים, היא זיהתה גם שם מוכר מהבית.
"אחת מהן גרה כמה רחובות ממני באבן יהודה. רציתי לרוץ אליה מיד, אבל ידעתי שזה לא נכון באותו רגע. רק אחר כך הגעתי לחבק אותה ואת המשפחה".
לא רק שכול, אלא גם תקומה
איך מתמודדים עם עיסוק יומיומי בכאב כזה? עדי עונה בצורה מפתיעה.
"אני לא מרגישה שאני עוסקת בשכול, אלא בתקומה".
המודל של העמותה מבוסס על ליווי בין חברות שכולות ותיקות לחדשות. דווקא מתוך הכאב נוצרת תקווה.
"כשצעירה רואה מישהי שכבר עברה את הדרך הזו ומצליחה לחיות חיים מלאים, זה נותן לה כוח להאמין שגם היא תצליח".
המסר ברור: האובדן לא נעלם, אבל החיים יכולים לצמוח לצדו.
קהילה שמחזיקה ברגעים הכי קשים
עמותת "הותיר אחריו חבר.ה" היא הרבה יותר מארגון. היא קהילה.
קהילה שמבינה בלי להסביר. שמחזיקה גם בשתיקה. שמאפשרת לנשום גם בתוך כאב.
בעולם שבו הורים, משפחות וצעירים מוצאים את עצמם מול מציאות בלתי נתפסת, יש משמעות אדירה למקום כזה.
לא להישאר לבד
החזון של העמותה פשוט אך עמוק: שאף אדם לא יישאר לבד ברגעים הקשים ביותר. שהדרך מהשבר אל החיים לא תיעשה לבד, אלא יחד.
אם יש משהו אחד שאפשר ללמוד מהסיפור של עדי ומהעשייה של העמותה, הוא זה:
גם בתוך האובדן הגדול ביותר, אפשר למצוא חיבור, משמעות ותקווה.
לא להישאר לבד, גם ברגעים הכי קשים
יש רגעים בחיים שבהם הכול נעצר.
רגעים שבהם אין מילים נכונות, ואין דרך ברורה קדימה.
בדיוק ברגעים האלה, נמדדת המשמעות של קהילה.
עמותת "הותיר אחריו חבר.ה" לא רק מלווה את מי שנשארו מאחור.
היא מחזירה להם יד להיאחז בה, קול שמבין אותם ולב שפועם יחד איתם.
במציאות הישראלית של היום, זו לא רק שליחות. זו אחריות של כולנו.
אם הסיפור הזה נגע בכם, אם אתם רוצים לקחת חלק בעשייה שיש בה עומק, רגישות ומשמעות אמיתית
זה הזמן להכיר, לשתף, לתמוך.
כי אף אחד לא צריך להתמודד עם אובדן לבד.
למידע נוסף על עמותת "הותיר אחריו חבר.ה", פעילותה והדרכים להצטרף או לתרום:
למידע נוסף על העמותה: באתר, בפייסבוק, באינסטגרם ובטיקטוק
ניתן לתרום לעמותה כאן או דרך עיגול לטובה
