מאת: עוז כהן

בלב הוותיק של אבן יהודה, סמוך ל־בית ראשונים, שכן במשך שנים גן קטן בממדיו אך גדול במשמעותו, גן איתמר. רבים מתושבי היישוב זוכרים אותו כנקודת מפגש שקטה, מקום שבו היו יושבים על הספסלים בערבי קיץ, מחליפים מילה עם שכן, או עוצרים עם הילדים בדרכם הביתה. עבור הדור הוותיק, זה לא היה רק גן, אלא חלק משגרת החיים של המושבה.

הגן נקרא על שמו של איתמר בן־אב״י, בנו של אליעזר בן־יהודה. בשנת 1947 עבר מסע הלווייתו של איתמר בן אבי דרך אבן יהודה ועצר במקום זה. תושבי המושבה בחרו להנציח את הרגע ולכרוך בין תחיית השפה העברית לבין מפעל ההתיישבות המקומי. כך הפך המרחב הקטן לסמל של חיבור בין רעיון לאדמה.

במרכז המתחם ניצבת האנדרטה לזכר בני אבן יהודה שנפלו במערכות ישראל ובפעולות איבה. בראש האבן חקוק המשפט "במותם ציוו לנו את החיים", ומתחתיו שמות הנופלים, בני המקום, משפחות מוכרות, חברים לכיתה, שכנים. מדי שנה, ביום הזיכרון, מתכנסת כאן הקהילה כולה. יש מי שזוכר טקסים צנועים בשנים הראשונות, עם מעט כיסאות והרבה דמעות. האנדרטה איננה מרשימה בגודלה, אך עוצמתה טמונה בפשטותה.

גם חומרי המקום מספרים סיפור. סלעי הכורכר והאבנים המשובצות צדפים מחברים את הגן לאדמת השרון. הכורכר, שנחצב מן הקרקע המקומית, היה חומר הבנייה של ראשית היישוב. הצדפים שבו מזכירים כי האזור כולו היה פעם קרקע ימית עתיקה. האבן איננה רק חומר, אלא עדות לזמן, לטבע ולמאמץ האנושי שהונח עליו.

בשנים האחרונות השתנה רוב שטח הגן והוקם בו חניון ציבורי. יש מי שמרגיש צביטה, ויש מי שמבין את הצורך. אבן יהודה גדלה, מתפתחת, מתמודדת עם מציאות חדשה. ובכל זאת, האנדרטה נותרה, והאבנים המקומיות עדיין שם. אולי דווקא המפגש הזה בין עבר להווה מזמין אותנו לשאול כיצד ממשיכים לצמוח מבלי לאבד את הסיפור המשותף.

גן איתמר איננו רק מקום פיזי. הוא זיכרון חי, והוא שייך לכולנו - בסופו של דבר, מקומות כאלה מזכירים לנו שקהילה לא נבנית רק מבתים וכבישים, אלא גם מזיכרון, שייכות וסיפור משותף.