מאת: נגה שמש

לפעמים כל מה שאנחנו צריכים זה רק כמה לגימות שקטות של קפה

דנה הגיעה אליי כשהיא מתוסכלת מאוד מהעובדה שכל יום, בדיוק בשעה ארבע כשהיא נכנסת הביתה מהעבודה, היא מוצאת את עצמה אוכלת מכל הבא ליד. "זה מרגיש כאילו מישהי אחרת מנהלת שם את העניינים" היא אמרה.

כשהתחלנו לחקור את הרגע הזה יחד, גילינו שהאוכל הוא בכלל לא העניין. הטריגר של דנה היה המעבר החד בין הלחץ והדרישות של העבודה לבין הלחץ של "המשמרת השנייה" בבית. האוכל היה הדרך היחידה שלה לייצר לעצמה הפרדה, סוג של פיצוי או נחמה על היום העמוס שעברה ו"לתדלק" אותה לקראת חלקו השני, העמוס לא פחות.

ברגע שהיא למדה לזהות שהתחושות מתחילות כבר באוטו בדרך הביתה, התפנה לה המרחב לבדוק מה היא צריכה באמת. כשהידיים שלה עדיין על ההגה ויש לה מספיק זמן לווסת את עצמה לפני שהיא חוזרת לדפוס הישן. היא הבינה שהיא לא רעבה לפחמימות אלא לכמה דקות של שקט, זמן לעצמה. אחרי שבחנו חלופות שונות היא התחילה לצאת רבע שעה מוקדם יותר, נכנסה הביתה, הכינה לעצמה קפה וישבה איתו רגע במרפסת.

השינוי הקטן הזה פתח עבורה דלת למציאות חדשה שבה היא מנהלת את העניינים ולא הם מנהלים אותה. זה עצר כמעט לגמרי את הסחף שהיה מתרחש בכל יום אחר הצהריים. כמה שבועות אחר כך היא שיתפה שזה השפיע לטובה על כל המשך היום. ברגע שהיא לא הייתה מתוסכלת מעצמה על האכילה, הכל היה נעים יותר גם בתוכה וגם בבית.

איזה רגש מנהל את העניינים אצלכם

החוויה של דנה מוכרת לרבים מאיתנו. זוהי אכילה שאינה נובעת מצורך פיזי של הגוף, אלא נגרמת על ידי הרגש. כדי להבין אכילה רגשית עלינו להכיר בקשר ההדוק שבין המחשבה לבין הפיזיולוגיה. כולנו חווינו פרפרים בבטן לפני אירוע מרגש, או מועקה בחזה בזמן מתח. היום ברור לכולם שהמצבים המנטליים שלנו מעצבים את תפקוד הגוף שלנו. הכוח המנטלי העצום הזה יכול לייצר חוסר איזון אבל הוא גם המפתח לריפוי ולשינוי.

כלי עוצמתי שאני עובדת איתו הוא לשאול שאלה אחת פשוטה ועמוקה: "על מה אני אוכל/ת עכשיו?" התשובה לשאלה הזו שופכת אור על המקור האמיתי של הצורך לאכול. האם זה רעב פיזי וצורך אמיתי של הגוף או משהו שנובע משעמום, עייפות, תסכול או כעס? ברגע שמזהים את הרגש ששלח אותנו לאוכל, יש לנו אפשרות לשבור את האוטומט וליצור דפוס חדש של התנהלות.

מרחק הבלימה המנטלי שיציל אתכם מהמקרר

חשוב להבין שהרבה לפני שהאכילה מהסוג הזה מתחילה יש לא מעט סימנים שאם נשים לב אליהם נוכל לעצור יותר בקלות. בדיוק כמו בכביש, כשאנחנו רואים רכב שבולם ממרחק של כמה מאות מטרים, לא תהיה לנו שום בעיה להאט או לעבור נתיב. לעומת זאת, אם הוא יבלום כשאנחנו קרובים אליו, זו כבר תהיה דרמה ונצטרך בלימת חירום שלא תמיד תצליח למנוע את ההתנגשות.

אכילה רגשית לא מתחילה כשהיא קורית, היא נבנית בהדרגה. אם נלמד לזהות סימנים כמו מחשבה טורדנית, תחושות גוף מסוימות או דיבור פנימי שלילי שחוזר על עצמו, נוכל לבחור בקלות יחסית בנתיב אחר ולשנות את כל מהלך הדברים.

כך תחזירו את הבחירה לידיים שלכם

כשאנחנו מסכימים לפגוש את הרגש שלנו במקום לאכול עליו, אנחנו מתחילים לנטרל את התגובה האוטומטית שלנו. ברגע שאנחנו מבינים מה המטרה שהאכילה אמורה לשרת, אנחנו כבר מבינים שהאוכל הוא לא באמת הפתרון. אם אני אוכלת כי אני כועסת או אם אני אוכל כי נפגעתי ממישהו, האם העוגייה באמת תפתור את הבעיה? כנראה שלא. היא רק תוסיף לתסכול הקיים גם רגשות אשם על האכילה עצמה.

כשאנחנו מזהים את המקור אנחנו מייצרים מרחב בחירה. פתאום עולות אפשרויות חדשות. אולי אפשר פשוט לשתף מישהו קרוב במה שעובר עלינו? או לצאת להליכה קצרה כדי להתאוורר? או פשוט ללכת לישון?

תהליך של שינוי הרגלי אכילה הוא מסע מרתק של גילוי עצמי. זו הזדמנות לפתח מודעות עמוקה שמשפיעה על איכות החיים כולה. היכולת לעצור, להתבונן ולבחור בתגובה שטובה לנו היא הכוח האמיתי שלנו ליצור את הגוף ואת העתיד שאנחנו רוצים.

בסופו של דבר, זהו תהליך טבעי שבו הגוף והמחשבה לומדים למצוא נתיבים חדשים של שקט, המאפשרים לכם פשוט לבחור במה שנכון עבורכם. כשמסכימים להקשיב באמת לצורך שעולה בפנים, מגלים שמרחב הבחירה שלכם גדל מעצמו, וכל מה שנותר הוא פשוט להיות.

נגה שמש היא דיאטנית קלינית, מנחת קבוצות מוסמכת ו־NLP TRAINER. מלווה יחידים וקבוצות במסעם לאיזון הגוף, הבראה ויצירת חיים ששווה לחיות. הטבה לקוראות: מפגש ניסיון חינם בסדנת ה־REMIND להרזיה ואיכות חיים.