סיפור חצרו של המלך אחשוורוש מעלה שאלות על גבולות הכוח, תוקף חקיקה ואחריות שלטונית — שאלות שמעסיקות גם את המשפט הישראלי כיום.
בלב העלילה ניצב העיקרון של ״דת מדי ופרס אין להשיב״ — צו שנחתם בטבעת המלך אינו ניתן לביטול עוד.
על כך עומד אבן עזרא בפירושו למגילת אסתר. הוא מסביר כי מרדכי לא יכול היה לבטל את האיגרות הראשונות שכתב המן בדבר השמדת היהודים, ושנחתמו בחותם המלך. לפיכך בחר בפתרון אחר — מתן רשות ליהודים להילחם באויביהם.
אבן עזרא מזכיר בהקשר זה גם את סיפורו של דריווש בספר דניאל. שם ביקשו יריביו של דניאל מהמלך לחוקק חוק שלכאורה מאדיר את מעמדו, תוך שהם זוממים לעשות בו שימוש כדי להכשיל את דניאל, שמונה לראש עליהם.
החוק אסר לפנות בבקשות לכל גורם מלבד המלך. יריביו של דניאל ידעו כי הוא מתפלל לאלוהיו ומבקש ממנו בקשות, וכאשר דניאל “הפר” את החוק — מיהרו וסיפרו על כך למלך.
לא היה בידי המלך לבטל את החוק, אף שרצה להציל את דניאל. המלך הודה למעשה בקוצר ידו והפנה את מבטו כלפי מעלה, אל האל שיציל את דניאל.
בשני המקרים מתברר כי המלך חפץ לשנות את דבר החוק — אך כפוף למסגרת נורמטיבית שאינה מאפשרת לו לסגת.
אלא שעקרונות אלו אינם נותרים בעולם המקרא בלבד.
המשפט הישראלי צמח מתוך תפיסה שונה: אין חוק החסין מביקורת. גם חקיקה רשמית כפופה לעקרונות יסוד ולפיקוח שיפוטי.
לצד זאת נשמר עקרון האחריות האישית. דמותו של המן ממחישה שימוש לרעה בסמכות ציבורית, ואילו פנייתה של אסתר מבטאת את זכות הטיעון.
כך מתגבש מערך איזונים ובלמים, עדין וחשוב מאין כמותו.
כאשר אחת מהרשויות - מחוקקת, מבצעת או שופטת - עושה שימוש פסול בכוחה, היא מפרה בכך את האיזון השברירי ופוגעת באמון הציבור במערכת כולה.
סופו של המן מחדד את שאלת הענישה. גם אם המזימה לא הושלמה, עצם התכנון להשמדת עם שקיבל תוקף שלטוני מציב רף חומרה גבוה במיוחד.
בדין הישראלי, העונש על ניסיון עשוי להיות זהה לעונש על ביצוע - משום שהכוונה והסכנה מצדיקות תגובה מלאה.
בכך מבטא המשפט עמדה ברורה:
אחריות אינה נמדדת רק בתוצאה — אלא גם בעומק הכוונה והמעשה שתוכנן.
