בשבוע שלפני יום כיפור אני בדרך כלל עסוק בדבר אחד, לא לעשות חשבון נפש.

יש הרבה עבודה, יש חגים, יש ילדות שצריך להסיע.

השנה, מתוך סקרנות מקצועית יותר מאשר מתוך יראת שמיים, החלטתי לנסות משהו שלא ניסיתי מעולם. 

במקום לשבת עם עצמי, ישבתי עם קלוד.

איך זה התחיל?

קצת רקע למי שלא מכיר.

אני עובד עם בינה מלאכותית כל יום, כבר כמעט 10 שנים.

הכלי שאני משתמש בו זוכר את השיחות שלנו.

אלפי שיחות בשנה האחרונה: הצעות מחיר שהתלבטתי אם לשלוח, פרויקטים שהתחלתי ונטשתי, לילות שבהם התייעצתי איתו במקום ללכת לישון, ויכוחים שניסחתי בעזרתו לפני שניהלתי אותם עם בני אדם.

הכל שם. ואם הכל שם, חשבתי, אולי הוא רואה משהו שאני לא.

אז כתבתי לו משפט אחד: "עבור על השנה שלנו ותגיד לי מה אתה רואה. לא מה שאני רוצה לשמוע."

מה חזר אליי?

הדבר הראשון היה משעמם.

הוא ספר כמה פרויקטים התחלתי, כמה סיימתי, כמה פעמים כתבתי "אני חייב לסדר את זה השבוע".

המספר האחרון היה גדול בהרבה משני הראשונים. לא הייתי צריך מכונה בשביל לדעת את זה, אבל יש הבדל בין לדעת לבין לראות את זה כתוב.

הדבר השני היה פחות משעמם.

הוא הצביע על דפוס, בכל פעם שמישהו מהיישוב פנה אליי לעזרה קטנה בלי תשלום, סרטון לבר מצווה, הסבר על כלי חדש, ייעוץ של רבע שעה, אמרתי כן מיד. ובכל פעם שהגיעה הצעה גדולה, כזו שיכולה לשנות את העסק, מצאתי סיבה לחכות.

הוא לא אמר למה.

הוא רק שם את שני הדברים אחד ליד השני והשאיר לי לחבר.

הדבר השלישי עקץ.

הוא ציטט לי משפט שכתבתי בפברואר, באמצע הלילה, על אדם קרוב אליי.

משפט שכעסתי בו, וכבר שכחתי שכתבתי ואז שאל, בנימוס שלו, אם דיברתי עם אותו אדם מאז.

לא דיברתי.

מה שמכונה לא יכולה

ישבתי מול המסך כמה דקות ולא כתבתי כלום וחשבתי על מה שבעצם קרה כאן.

המכונה לא שפטה אותי. היא לא כעסה, לא התאכזבה, לא הרימה גבה.

היא רק זכרה טוב ממני, וסידרה את הזיכרונות בסדר שקשה להתעלם ממנו.

זה בדיוק הדבר שהופך את חשבון הנפש הזה לקל ולמסוכן באותה מידה. קל, כי אין מולך פנים. אתה יכול להודות בדברים שלא היית מודה בהם מול בן/בת זוג, מול חבר, מול רב. מסוכן, מאותה סיבה בדיוק. כי חשבון נפש אמיתי לא נגמר בהודאה. הוא נגמר במעשה. והמכונה, עם כל הזיכרון שלה, לא תלך במקומי לדבר עם האדם ההוא.

יום כיפור, כך לימדו אותי, מכפר על מה שבין אדם למקום. על מה שבין אדם לחברו הוא לא מכפר עד שתלך ותרצה את חברך. המסורת ידעה משהו שהטכנולוגיה עוד לא למדה: ההבנה היא רק חצי הדרך, והחצי הקשה מתחיל כשקמים מהכיסא.

ואיך זה נגמר?

ובכל זאת, לא הייתי מוותר על השיחה הזאת. כי יש דבר אחד שכולנו חולקים כאן ביישוב, עצמאים, הורים, אנשים שרצים משמונה בבוקר עד שהילדים נרדמים: אין לנו זמן לזכור. אנחנו חיים בשבוע האחרון בלבד. מה שקרה בפברואר נמחק, מה שהבטחנו לעצמנו בינואר לא היה ולא נברא. וכלי שזוכר, גם אם הוא רק מכונה, מחזיר לנו את השנה כולה בבת אחת. זה לא תחליף לחשבון נפש. זה מראה, ומראה טובה שווה הרבה.

אז מה עשיתי עם זה? שלחתי הודעה לאדם מפברואר.

תשובה עוד לא הגיעה, ואולי לא תגיע.

אבל בפעם הראשונה השנה, כשאסגור את הטלפון בערב החג, לא אצטרך מכונה שתזכיר לי מה נשאר פתוח.