ערן קליין : האור שמספר סיפור

קרדיט צלמת: קרדיט ליהי סטרוגו

אחד מהם הוא ערן קליין, מעצב תאורה בינלאומי, שנולד בתל אביב ועבר לאבן יהודה בגיל 7, ובנו של מאמן הכדורסל האגדי ראלף קליין.

לאורך השנים ערן התמקצע בתחומים רבים ומגוונים: בתי מלון, תאורת חוץ ונוף, משרדים, מסעדות, מועדונים, בתים פרטיים, גני אירועים, מיצבי אור ופסטיבלי אור, תערוכות בארץ ובעולם – כולל הביתן הישראלי באקספו, אתרי מבקרים ואתרי מורשת.

לצד אלה, הוא עוסק גם בעיצוב גופי תאורה ונורות למותגים, ייעוץ ליבואנים, יצירת חוויות לקידום מכירות, אירועי בוטיק בארץ ובעולם, פסטיבלי מוזיקה, עיצוב תאורה לאמנים, אירועים והשקות בשוק העסקי וספיישלים בטלוויזיה.

כך, בין חללים אדריכליים, חוויות immersive ומופעים, האור נשאר עבורו השפה שמחברת בין כל העולמות.

קליין, בן 52, נשוי לויוי ואב ליהונתן, אריאל ומיכאל, עוסק כבר למעלה משני עשורים בעיצוב תאורה ובמקביל הוא גם מרצה לעיצוב תאורה בתואר השני באוניברסיטת תל אביב ומלמד בקורס הפקת האירועים של שנקר וטלי יעקובי.

למרות הקריירה הבינלאומית והעבודה בפרויקטים עצומים, לפני כ־15 שנה בחר קליין לחזור עם משפחתו דווקא למקום שבו גדל – אבן יהודה.

"קל," הוא אומר בפשטות. "המשפחה שלי והאנשים הקרובים אליי – הקהילה. אני מרגיש שייך. יש פה כמעט כל דבר שצריך, הים לא רחוק, ולילדים יש חיי חברה מלאים".

‍

הילדות באבן יהודה

קליין גדל בבית הוריו ברחוב באר גנים. הוא למד בבית הספר בכר ובהמשך בכפר הנוער הדסים, ושיחק כדורסל עד הגיוס לצה"ל. כמו רבים מילדי המושבה, הילדות שלו הייתה מלאה בשיטוטים בין הרחובות והשדות.

זיכרון קטן במיוחד נשאר איתו עד היום.

"אני עדיין אוהב להיכנס לקונדיטוריה של מוניק," הוא מספר. "זה העסק היחיד שנשאר באותו מקום מאז שהייתי ילד, והוא שומר על אותו תדר".

אחת הדמויות שהשפיעו עליו יותר מכול הייתה כמובן אביו, ראלף קליין. למרות שהקריירה שלהם הלכה לכיוונים שונים לגמרי – אחד בספורט ואחד באמנות האור – הערכים שלמד ממנו מלווים אותו עד היום.

"הדברים הכי חשובים שלמדתי מההורים שלי הם איכפתיות, התמדה ואיכות," הוא אומר. "מאבא למדתי במיוחד על עבודה בצוות, התמודדות עם לחץ ורגישות לאנשים סביבי".

אבל יש דבר אחד נוסף שהוא זוכר במיוחד.

"אבא היה יושב שעות ומדמיין. בתור ילד לא הבנתי מה הוא עושה. היום אני מבין שהוא השתמש בדימיון מודרך."

‍

הכניסה של קליין לעולם התאורה הייתה כמעט מקרית.

אחרי הצבא הוא תכנן לצאת לטיול גדול באוסטרליה ורצה לחסוך כסף. לאחותו היה שותף לדירה בשם איסי קונונוביץ, שעבד כתאורן. הוא סידר לו ראיון עבודה אצל גיל טייכמן.

"הלכתי לראיון," הוא מספר בחיוך, "ובאותו היום כבר התחלתי לעבוד ולא הגעתי לאוסטרליה עד היום."

מה שהתחיל כעבודה זמנית הפך לסיפור אהבה עם אור.

הרגע המכונן הגיע בשנת 1998, כשקליין היה עדיין בתחילת דרכו. הוא התלווה למופע במדבר שהתקיים אחרי הופעה של להקת בת שבע.

"הגעתי בדיוק כשהמופע התחיל. הכול היה חשוך," הוא נזכר. "התמגנטתי לתנועה של הרקדנים ולצלילים שלא הכרתי. משהו הרגיש שונה. מסקרן".

ואז הגיע רגע של שקט.

"במבי לחץ על כפתור (אבי יונה בואנו, המעצב תאורה של בת שבע שהפך למנטור וחבר עד היום) – האור כבה בדיוק יחד עם השקט. זה הרגיש כאילו מישהו מושך שמיכה של חושך מעל הכול. הזמן פשוט קפא".

והרגע הקטן הזה שינה הכול.

"נשמע צליל בודד, ונדלק אור שחשף צוקי חול עצומים. האור היה בגוון חול מדברי. הוא גילה צלליות, צורות וסדקים בהר. זה היה רגע טהור של אהבה".

וברגע הזה, הוא אומר, הוא ידע, "הבנתי במובן עמוק שאור יכול לשנות חיים".

‍

ומאז גדל קליין לאחד ממעצבי התאורה הבולטים בישראל.

עבורו, תאורה היא הרבה יותר מאמצעי טכני.

"כשאני מעצב תאורה אני שואף להתמסר, לצייר, להנות, ליצור הרמוניה."

לכן התאורה, מבחינתו, היא מכחול וצבעים ודרך להביע רגש.

"התנועה של האנשים, האנרגיה שלהם, האינטראקציה ביניהם – הכול חלק מהחוויה. אנחנו משתמשים באור כמחולל רגשות".

הקהל רואה את הרגע שבו האור נדלק, אבל מאחוריו עומדת עבודה עצומה.

אור שמחבר אנשים

מאז השבעה באוקטובר קליין מלווה מקרוב את קהילת הנובה, ומעצב תאורה לתערוכות, מיצגים ומופעים שנוצרו סביב הסיפור והקהילה. בקרוב צפוי להיפתח גם בית נובה ביער אילנות, וגם שם הוא מעורב בעיצוב התאורה.

העבודה הזו, הוא מדגיש מורכבת ריגשית .

"קהילת נובה קרובה לליבי, מוסיקה היא חלק מהזהות שלי, וזו זכות עבורי ושליחות "העמותה עושה עבודת קודש גם לקהילה , גם בהיבט של ההסברה בעולם ובחיבור לקהילות בחו״ל שיכולות להתחבר לכאב ולעזור במסע של הריפוי ״

גם אני זכיתי להציץ לרגע קטן אל מאחורי הקלעים של העבודה הזאת. בשיחה מקרית בקפה פושה, שם הכרתי לראשונה את ערן, הוא שמע שבני, עברי בן ה־10, מתעניין בעולם התאורה. בלי להסס הוא הזמין אותנו להגיע לחזרה הגנרלית של המופע. שם, בין הכבלים, הפנסים והצוות שעובד בדייקנות כמעט בלתי נתפסת, אפשר היה לראות מקרוב את הקסם – אבל גם את העבודה הקשה שמאחוריו.

רגע לפני שהאורות נדלקים לקהל, עומדים שם אנשים שמקדישים שעות ארוכות כדי להפוך רעיון לחוויה.

זה היה רגע שבו הבנו עד כמה התאורה היא לא רק טכנולוגיה – אלא יצירה של ממש. ואולי מוקדם לדעת אם עברי יבחר יום אחד גם הוא לעסוק בתאורה, אבל באותו ערב, בין הפנסים והכבלים, היה רגע שבו האור עבר מדור לדור.