מאחורי הטור עומדות שתי תושבות אבן יהודה, קולגות־מתחרות־חברות כבר יותר מחמש עשרה שנה: ניל"י גולדפיין וגלי רז. שתיהן מנהלות ומובילות חברות ייעוץ, שתיהן חיות את המתח שבין אסטרטגיה לאנושיות, ושתיהן מאמינות שהגיע הזמן לדבר על העבודה אחרת - בגובה העיניים, באומץ, ובלי מסכות מיותרות.

הטור הראשון נכתב הפעם מנקודת מבטה של ניל"י ונוגע בדיוק במקום שבו כולנו נפגשים מדי יום, גם אם לא תמיד מדברים עליו בקול.

מאחורי המסכה – על מסכות, אומץ ואותנטיות בעולם העבודה

ניל"י גולדפיין

פורים הוא חג של תחפושות ומסכות.
יום אחד בשנה שבו מותר לנו להחליף זהות, לשחק תפקיד, לצאת מהקווים.

אבל אם נודה על האמת, במקומות עבודה רבים המסכות לא מחכות לפורים.
הן שם כל השנה: מסכת “הכול בשליטה”, מסכת “המנהלת הקשוחה”, מסכת “זה שתמיד מסתדר”.
לפעמים זו מסכת הביטחון, לפעמים מסכת הידענות ולעיתים זו פשוט מסכת ה”אני בסדר”, גם כשמבפנים קצת פחות.

השאלה איננה האם אנחנו עוטים מסכות, אלא מתי זה נכון, ראוי ואפילו נדרש… 

ומתי זה כבר מתחיל לגבות מאיתנו מחיר.

מסכה כמיומנות, לא בהכרח כזיוף

בעולם העבודה, מסכה היא לא תמיד שקר.
לעיתים זו פשוט היכולת לווסת את עצמנו ולבחור תגובה מקצועית גם כשאנחנו עייפים, כועסים או מודאגים.

מנהלת שנכנסת לישיבת משבר כלכלי כשהיא עצמה מוטרדת מאוד, אך בוחרת לשדר יציבות, כיוון ותוכנית פעולה, אינה מזייפת. היא מחזיקה את המערכת.
עובד שמקבל מייל פרובוקטיבי מלקוח, עוצר רגע לפני תגובה אימפולסיבית ומנסח מענה שקול, הוא מפעיל מנהיגות עצמית.

במקרים כאלה, המסכה איננה ניתוק, אלא בגרות.
היא מאפשרת תפקוד, שמירה על מערכות יחסים, וקבלת החלטות נקיות יותר מרעש רגשי.

כשהמסכה הופכת לברירת מחדל

הבעיה מתחילה כשהמסכה מפסיקה להיות בחירה והופכת להרגל קבוע.

כשאנשים מרגישים שעליהם להסתיר חולשה, ספק או בלבול כל הזמן.
כשמנהלים חוששים להודות שאינם יודעים.
כשעובדים מפחדים לבקש עזרה כדי לא להיתפס כחלשים.

דווקא אז, רגעים קטנים של אותנטיות מייצרים שינוי גדול:
מנהל שמודה שאינו מבין עד הסוף טכנולוגיה חדשה ומבקש ללמוד יחד עם הצוות - מחזק אמון.
עובדת שמבקשת סיוע בעומס קיצוני, מונעת שחיקה ומאפשרת חלוקת משימות חכמה יותר.

כאן, אותנטיות אינה חולשה. היא חוסן ארגוני.

אותנטיות איננה חשיפה מלאה

חשוב לדייק: אותנטיות במקום העבודה איננה שפיכת רגשות בלתי מסוננת.
היא לא “להגיד הכול כמו שזה”.

אותנטיות היא בחירה מודעת:
אילו חלקים להביא, באיזה מינון, ובאיזה הקשר.
זהו איזון עדין בין נאמנות לעצמי, לאחריות כלפי המערכת.

בעולם שבו שינוי טכנולוגי, אי־ודאות כלכלית ומעברים תכופים בין תפקידים הם חלק מהשגרה, דווקא היכולת להיות “אני”, גם אם לא מושלם, מייצרת יציבות פנימית עמוקה יותר.

אנשים שמרגישים שהם יכולים להביא את עצמם לעבודה - מחוברים יותר, מחויבים יותר, ושוחקים פחות.

אז מה הטיפ לפורים ולשאר השנה?

בפורים, בואו נתחפש. נשחק, נחליף זהויות, נשתה עדלאידע.
יש חופש גדול במשחק הזה, והוא אפילו משחרר.

אבל בשאר ימות השנה, ברוב המקרים, שווה לבחור באותנטיות.
לשים מסכה כשנדרש ויסות, אחריות או הנהגה.
להסיר אותה כשנדרש חיבור, אמון או למידה.

מקום עבודה בריא איננו מקום שאין בו מסכות, אלא מקום שבו אנשים אינם חייבים לחיות מאחוריהן.

ובסופו של דבר, בעולם שמחפש חדשנות, יצירתיות וחוסן, האדם האותנטי איננו סיכון.
הוא היתרון התחרותי.

על הכותבות

ניל"י גולדפיין היא משנה למנכ"ל ושותפה מייסדת בקבוצת הייעוץ נירם גיתן NGG, ומומחית למנהיגות וניהול בעולם של הפרעה ושינוי מתמיד. בעשורים של ליווי הנהלות, ארגונים ומנהלים בכירים בתהליכי טרנספורמציה, היא עוסקת בשאלות של כוח, זהות, משמעות ואומץ ניהולי. תושבת אבן יהודה מעל עשרים שנה, אמא להדס וליאיר, ומשלבת בין עשייה ארגונית לבין יוזמות בתחומי חינוך, איזון מגדרי והתפתחות תודעתית. https://www.linkedin.com/in/niligoldfein

‍גלי רז היא מנכ"לית, שותפה ובעלים של IQL – המכון למנהיגות איכותית, מומחית לפיתוח מנהיגות ותרבות ארגונית בעולם העבודה המשתנה. מרצה ומלווה הנהלות ומנהלים בכירים בתהליכי עומק, מתוך אמונה שמנהיגות איכותית יכולה לייצר מציאות ארגונית ואנושית טובה יותר. תושבת אבן יהודה, אמא לשלושה, ומביאה לעשייה שילוב של ראייה מערכתית, ניסיון ניהולי ותשוקה אמיתית להשפעה. https://www.linkedin.com/in/gali-raz